בפעם הקודמת כתבנו על סדר ציוני. הגיע הזמן לכתוב על סדר יהודי, גם במחשבה. הציונות, אתם רואים את הקולות סביבכם, מפהקת, הולכת לישון ובמקומה באה פוסט ציונות חטובה, תמירה, על עקבי אכילס, מלווה בשנאה חרדית ליהודים. להזכירכם משורר ויזואלי בשם מאיר ויזלטיר שכתב פעם כי הוא יתעורר מהרהוריו ויתנער משרעפיו במנעמי חייו ויזדעק להילחם רק כשהמלחמה תגיע לירקון. זה הקו הירוק שלו, למה לא, בעצם?
נאורים אחרים בתוכנו דורשים וחותרים להיהפך למדינת כל ישראליה ואזרחיה, לבטל את חוק השבות שנחקק בשנת 1950 כשבכנסת חשבו שזו תהיה מדינה יהודית. היום זה חוק גזעני, משפיל ומבזה שאפילו הידיד הגדול שלנו אובמה מתבייש בו - ולכן מצדד באויבינו. האחרים האלה הם כמובן אנחנו כמאמר הפתגם היודע מיהו 'האחר' וגם מה באמת הוא חושב בליבו עלינו למרות שכל ספרי הלימוד בבתי ספרו מחנכים, מטיפים ותובעים את השמדתנו בהתלהבות שאהידית, כביכול. את המילה כביכול הוספתי בעצת העו"ד שלי.
תראו, הציונות פשטה את הרגל שלנו כי היא בעצם תבעה את הקמת המדינה שלנו מסיבות לגיטימיות והגיוניות לחלוטין. שום רגש. אלף – נרדפנו כהלכה ודפקו אותנו בכל צורה ובכל מקום. בית – רצינו לברוח מאחינו החרדים שבגולה המשפילה ולהתנתק... היום שתי הסיבות האלה מצחיקות את העולם ההגיוני והוויראלי. גם אותנו. ראשית - היום העולם נאור ויהודים חיים בתוך בור שומן חזיר באמריקה וכמעט בכל מקום בעולם. הם נספגים לתוכו במהירות אלקטרונית ויש תקווה שבעוד כמה עשרות שנים כולנו נתעורר שם עטופים בעור פיל שאין ממנו חזרה. למה לא בעצם, תמיד שאפנו להיות ככל העמים? שנית – החרדים האלה הגיעו איכשהו לארץ המובטחת והם מתרבים ודורשים זכויות, ממש זכויות. למה הם לא נשארו שם ודרשו את הזכויות האלה בגולה? אלה סיבות נפלאות לעזוב מיד, כמו שהשמאל החילוני מתלחשש עכשיו באוזניו של גרבוז.
הציונות המודרנית הראתה והוכיחה למעשה שאין למדינה שלה - החילונית, האזרחית, הנאורה, הדמוקרטית – כל סיכוי. כי מיד ישאלו הערבים סביבה את ראשיה – מה אתם עושים פה בכלל? צאו לעולם הגדול ותתמזגו אתו. תראו, גבירותי ורבותי, יש דוגמה נפלאה להבין את הנושא המסובך הזה: אמריקה הייתה בתחילת הקריירה שלה אינדיאנית. כמאה מיליוני פראים רצו אחרי התאו ובוהו שלהם עד שהגיעו הלבנים, חיסלו כל מה שזז והקימו מדינה אירופאית לתפארת. זה החזיק קצת מעמד עד שפרצה מלחמת אזרחיה והרצח הציבורי, החילוני, האזרחי, תפס את השלטון. אבל ברגע מסוים מאוד יתגברו ההיספנים וישנו את הכיוון. למי בעצם אכפת? הכל דבש. גם פה, אנחנו נהיה כולנו נאורים עד לרגע שהערבים ישטפו את הערבות ויגיע התוהו-ובוהו ובעקבותיו מדינת כל מוסלמיה. כל ישראל יהיו ערבים זה לזה. למי באמת אכפת אם אנחנו כבר לא פה ואלה שנותרו באמריקה נעטפו בעוד חזיר נוטף שומן.
לצרפתים לא אכפת אם הם הופכים לבלגים ולבלגים לא אכפת אם הם נקראים הולנדים או דנים. בלוקסמבורג המילה אכפת היא לוקסוס. הערבים שואפים לאומה אחת, עושים מאמץ ניכר לנקר את עיניו של מוסלמי שאינו רואה איתם עין בעין, רוצה להיות לבנוני או כורדי, כביכול. שוב נכנס העו"ד שלי לתמונה. מה זה בעצם לבנוני – אחד שאוכל בבוקר לבאנה חמוצה? הוא ערבי אפילו אם הוא נוצרי – וזה העיקר.
ממש ברגעים אלה, שבהם אני כותב לכם את הדברים האלה ואתם אולי תקראו אותם בשעת-נפש מתישהו, מתהלך לו בארץ יהודי בודד, עושה נפשות ידוע, ומחפש אבן צור כדי למול את בשרו ואת בשר בניו עד עולם. צפה בי ועולה שאלה מוזרה בתכלית, האם היינו נשארים יהודים בני אברהם יצחק ויעקב אם האיש החולמני הזה המתהלך בארץ היה גוזם את תנוך אוזניו ולא את עורלתו? מה בעצם עשה אותנו יהודים עקשנים בארץ המובטחת עד לאותו רגע מכונן שבו חבר קיבוץ שואל בהיתממות לשמה: רק מפני שאברהם אבינו השתין בחברון – אני צריך להילחם עליה? ולמה, לדעתו, צריכים אמריקנים בצפון להילחם באחיהם בני ארצם, למען כושים בדרום? התשובה כמובן, קצרה ותמציתית, מפני שאכפת להם.
המקרא יחשוף בפניכם את התדהמה שהיכתה בציבור היהודי על שפת הים כשגילה כי 'חמושים' יצאו בני ישראל ממצרים – כלומר אך ורק חמישית (20%) מכל העם. שארית פליטה (80%) נשארה בארץ מצרים על ערימות השומים, הבצלים והקישואים, ולכן הם מכונים שארית שנפלטה. מישהו שמע עליהם לאחרונה? יהודים - אם אתם מנסים להגדיר את גוש ההוזים וההזויים ברגע שהים נפער מולנו - הם עבדים הבורחים כל עוד נפשם בקרבם משעבוד כפוי למלך בשר ודם כדי לטבוע. תבינו, ברגע שהתאפשר לנו, הם המירו פרעה בשר ודם במלך מלכי המלכים. עם עבדים הפך עצמו בכוח רצונו לעם כוהנים, גוי קדוש. את התוספת 'קדוש' לביטוי הנדוש הזה הציונות (גם הפוסטית הפושטית שלה) שואפת להסיר, כמו עורלה.
האגדה מספרת על בורא עולם שיצא כרוכל למכור את תורתו במרחב הרחובות וחיפש לו עם שיאמץ אותו ואת תורתו לליבו האנושי. הוא הגיע לאדום ושאל, האם תיקח את התורה שלי? אדום שאל, מה יש בה, למשל? האל השתהה מעט כדי שאדום יספוג את גודל הרגע. לא תרצח, הוא אמר. אדום הביט בו בחיוך מתנשא – זה באמת משל יפה, תנסה שוב בסבב הבא שלך. האל המשיך בדרכו ופגש את ישמעאל. בוא תפרוס את הסחורה על היריעה, הציע בנו של אברהם. לא תגנוב, אמר האל. ישמעאל חייך, לא את הסחורה שלך, הגיב ופנה להאכיל את הגמלים בשיירה. זה נשמע כמו חזון אחרית הימים, הוסיף ישמעאל הנווד, אבל אנחנו רק בתחילתם וזה משעשע ומגניב... וכן הלאה וכן הלאה הלך האל הלאה עוד הלאה לבסוף, ממש ברגע האחרון, לפני שנסגרו הבאסטות, הוא הגיע לבני ישראל והם קנו הכל באריזה חסכונית עם אחריות לכל החיים, המתחכמים האלה. יצאו בזול. מאז הם מנסים בכל דור ודור לפתוח את האריזות ולהציג לעצמם במדבר העמים את שלושת העקרונות העוטפים את האריזה: תורה, ארץ ישראל, עם ישראל. לפעמים זה הולך יותר טוב, לפעמים פחות. שלושה כדורים מקפצים בידיו של לוליין על חבל, תמיד כדור אחד, לפחות, באוויר – וחבל. עכשיו, ממש ביציאת מצרים, יניח הלוליין שבתוכי את שלושת הכדורים וישב לעשות סדר במחשבותיו – סדר יהודי, אני מבטיח.
