מְסֻבִּין הָיִינוּ מְסֻבִּין הָיִינוּ זָקֶן וְצָעִיר כֹּל אִישׁ וְאִשָּה לְהַגִּיד זֶה לָזֶה מִי בְּקוּל וִּמי בִּלְחִישָׁה עֲבָדִים הָיִינוּ בְּמִצְרַיִם וְאָכַלְנוּ מְרוֹרִים עַד שֶׁהִתְרַצָּה אֱלֹהִים וְעָשָׂנוּ בְּנֵי חוֹרִין בִּרְדִּיפָה אַחַר תַאֲוַת הַגּוּף וּבִיּזּוי הֶחָזוֹן קִבַּלְנוּ בִּשְׁקִיקָה מֵחָדַשׁ הָעַבְדוּת בְּרָצוֹן אָפִלּוּ הָיִינוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים מוּל עַבְדוּת בִּבְחִירָה נִהְֶיה חַסְרֵי אוֹנִים חוֹבָה עֲלֶינוּ שׁוּב וָשׁוּב לְסַפֵּר דּוֹר לְדוֹר כִּי הַמִּתְאַוֶּה לִחְיוֹת בַּנֵכַר יֵאַבֵּד הַדּרְוֹר לֹא בִּכְדִי מְדֻבַּר בַּהַגָּדָה עַל נֶפֶשׁ דּוּוּיָה חֶלקה בַּנֶכַר וְחֶלְקָה בִּירוּשָלַיִם הְַּבְּנוּיָה על ארבעה בנים דברה תורה ארבעה בנים שונים זה מזה. מצב זה כאילו לא נשתנה מעולם. יש חכם שיודע הכל אבל איננו יודע שהחכמה לא נתנה רק לו. ויש רשע שעושה רע מתעלם ומוציא עצמו מן הכלל. ויש תם הוא עמך ישראל שאיננו חכם דיו ואיננו רשע כלל, אשר אוטם אָזְנָיו בפני החכם וגומע דברי הַרָשָׁע בצמא. ויש גם מי שאיננו יודע לשאול שאיננו מבדיל בין חכם לרשע הולך כַּתָּם אחרי הכלל. כוונת ההגדה להגיד לנו בצורה פסקנית, אל נא תצפו שכל עם ישראל יהיה דומה זה לזה, במחשבותיו ובהתנהגותו כשם שאין בני האדם דומים זה לזה בדמותם. בני עצמנו סווגו לארבעה בנים. וכל אחד מהבנים, הוא בן לקב"ה על-אף השוני בין אחד לרעהו. התורה מהווה מורה דרך לכל אחד מבני עמנו להיות מאוחד באמונתו לאלוהי ישראל בדרכו שלו, והוא לא נדרש להיות בעל אחדות דעים. כל אדם יעבוד את אלוהיו בדרכו ובלבד שמקיים מצוות התורה.
קבלת התורה וקיום מצוותיה עושות את ארבעת הבנים שייכים זה לזה עם אחד. יש פתגם האומר:
"לא אצבעות ידיך שוות" הן אינן שוות בצורתן ובגודלן ובשימוש שנועד לכל אחת מהן, כך בני ישראל אינם שווים בגודלם, בהבנתם וּבְתִּפְקוּדָם, ברם כשם שאצבעות כף היד שונות זו מזו אך מחוברות אל כף יד אחת, הן מצליחות לבצע כל שנדרש לעשותו למען האדם, כך בני ישראל מחוברים זה לזה באמונתם. על-אף השוני שביניהם הם ממלאים את כל הנדרש מהם למען האדם עצמו.
ההתחדשות עִם האביב בחודש ניסן מתעורר הטבע מתרדמתו במשך חדשי החורף, ומתחיל ללבלב ולפרוח. לכן אנו קוראים את חג הפסח חג האביב, כי:
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם (שמות א' 7): ובאחד מחדשי האביב נהיו בני ישראל לעם שקם ולבלב כמו האביב. כך מספרת לנו ההגדה של פסח למרות שחודש ניסן הוא החודש השביעי במניין חודשי השנה, הוא נקרא בתורה: ראש חודשים לכם, נאמר לכם, דהיינו לעם ישראל בלבד כי בחודש זה נגאל העם משעבוד מצרים ובניסן עתידים להיגאל מכל צרה וצוקה ומכל שעבוד ורדיפה. ואמנם עם ישראל מונה את חדשי השנה מחודש ניסן, מהחודש שהיה לעם. אנו יודעים גם חודש תשרי נקבע כראש השנה, אלא שזה ראש השנה לבריאה ואמור להיות גם ראש השנה לכל עמי תבל, ברם אף על-פי שהעמים אמצו להם את מה שכתוב בתורה כיסוד לאמונתם הדתית, הם קבעו להם מועד אחר לראש השנה: הנצרות מקושרת ראש השנה לישו והאיסלאם מקשר ראש השנה להגירתו של מוחמד ממכה ומדינה.
והנה השנה שמענו כי נשיא ארה"ב ברך את האירנים (הפרסים) השיעים בחג ראש השנה וראו זה פלא זה הוא ראש חודש ניסן. גם רשעים אלה אמצו את דברי התורה של ישראל וכפרו בה. עם ישראל מתואר כאביב, כי הוא נכנס לתרדמה נראה דועך ולפתע קם ומלבלב וצומח ומתחדש בכל תנאי מתנאי הקרקע, מזג האויר ולמרות שיש עמים עומדים עלינו לכלותנו, האמונה בקב"ה ובכוחו של עמנו מצילנו מידם. ההתחדשות תובעת מכל אחד מאתנו לספר את אשר קרה לעמנו, כאשר עזבנו את הארץ ועברנו לגור בארץ לא לנו. ירדנו מן הארץ בני חורין ויצאנו משם כעבדים. לצערנו רבים הם גם עבדים לכסף, עבדים לתאוות החיים ורואים בה הכל, אך הם שוכחים ביודעין את שמחת החיים שיש ביצירה בעשייה, שזה הדבק המדבק בין בני עמנו.
על אחת כמה וכמה בהגדה נאמר עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ, זאת בבואנו למנות הנסים שהקב"ה עשה לעמנו במצרים וביציאתו לחופשי משם. במשך השנה אנו שוכחים זאת, ורק בבוא פסח מספרים ביציאת מצרים וסופרים את הנסים, שלוו את עם בצאתו משם. מדוע אנו אומרים "לאבותנו ולנו" . לאבותנו מובן ולנו מה הם המיסים שנעשו, כאשר בימינו שוב אין מעשי נסים. קריאת ההגדה באה להזכיר לנו את הנסים, ולאמר לנו עכשיו אתם תעשו את הנסים במעשיכם היומיומיים . להבטחת קיומו של עם ישראל לנצח נצחים.
לא בכדי עמנו, שנשאר עם קטן בין העמים העצומים, עושה ויוצר וממציא ומיטיב עם האנושות בכל תחומי החיים, יותר מכל עמי העולם יחסית למספריהם, כי עמנו למד לעשות נסים, כי הקב"ה נטע בבניו רוח לעשות זאת, רוח עמידה רוח סבל רוח טובה להיטיב עם עצמנו ועם האנושות כולה. באה ההגדה ומזכירה לנו כי הדרך להצלחה אינה סוגה בשושנים, הדרך מלאה חתחתים, וזה גם ספור הנדידה של עמנו במדבר לאחר כל הנסים, משה הוציאנו משם והשאיר לנו את עשית ההמשך, להתגבר על תנאי המדבר, ולגבור על הרוח הרעה המצויה בנפשו של אדם מטבע בריאתו, להוסיף ולתור ולנדוד ולהגיע ליעדנו כעם מאוחד ומלוכד.
אנו עדין שואלים מדוע לא מתרחשים נסים כאלה בימינו?. יש לאמר כי הם מתרחשים אך אין אנו חשים בהם ומקבלים אותם כהצלחה שלנו. מה הוא הנס התשובה שמצאתי אומרת כי מדובר באירוע יוצא דופן שלא נראה כמעשה אדם ומתרחש בעת שצריכים שיתרחש. זה הוא הנס. הנס מוגדר כאירוע שחייב להתרחש שלא בדרך המקובלת הוא צריך להיות חורג מדרך הטבע. יש האומרים הישרדות עמנו מול כל הצוררים והשונאים שקמו וקמים עלינו לכלותנו והזבר לא עולה בידם זה הוא נס לעומת עמים גדולים ועצומים שכבשו את העולם ולבסוף נעלמו כלא היו. עמנו שרד את כל תהפוכות הזמנים. בדברנו על הנסים בהגדה, טוב לדעת מה אמר הרמב"ם על הנס: ראשית כל הוא מזהיר אותנו מעושי נסים ונפלאות, הטוענים כי הם משנים סדרי בראשית, כי הם ניחנו בכוח על אנושי לעשות זאת. לכן הלהיטות אחר עושי פלאים אסורה על-פי ההלכה.
לולא יצאנו ממצרים היינו נטמעים שם אפילו יצאנו ממצרים ולא היינו מקבלים את התורה, ספק אם היינו מחזיקים מעמד כעם לאורך 40 שנות נדידה במדבר. לכן הגדרת עמנו כעם סְגֻלָּה לא צריך להרגיז את העמים האחרים, אין משמעות המלה כהתעלות מעל כל עם אחר, אלא כעם המסוגל לעמוד היה בשעבוד ובעינויים וברדיפה בנדידה במדבר הרחק מארצו ובמשך הדורות באינקוויזיציה וּבְהַשְמָדָה ואכן היה מְסֻגָּל לעמוד בכל אלה. תואר זה אין בו משום התנשאות הוא בא רק לתאר כוחו של עמנו באמונתו לעמוד במה שעמים אחרים לא נתנסו בו ועמנו שרד, ואין בכך כדי להפחית מערך עמים אחרים. עם ישראל קבל את מנהיגותו של משה שנשלח אליו על-ידי הקב"ה להצילם ממצוקתם ולהוציאם מעבדות לחרות ולא שעה למסיתים ולמדיחים. לולא שמע העם למשה ויצא ממצרים ספק אם היה נשאר קים כעם ישראל והיה נטמע במצרים.
ואמנם כל אלה מבני ישראל שלא יצאו ממצרים כארבע חמישיות של העם לא יצאו הם נטמעו במצריים ולא נותר זכר מהם. בעניין זה נאמר עוד כי: טען שָׂרוֹ של מצרים, המלאך עוזא בשעת קריעת ים סוף: אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה למה הנך מעביר אלה מפני אלה?, למרות שכמעט (בני ישראל) מרדו במשה, כפי שנאמר ביחזקאל כ' ח':
(וימרו בי ולא אבו לשמוע לי איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו . ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך את חמתי עליהם. לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים) שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו). השיב לו: יצרתי את עמי באהבה, והאהבה מכפרת על החטא שנעשה באונס, או בשגגה.. לבסוף מצאתי לנכון להשאיר את הסיכום הבא שכתבתי בעינו, כי הוא עדיין נכון ומשקף את המציאות כי דבר לא נשתנה משנה לשנה. אנו רואים שהרעבים לא פחתו וחסרי בית יש עדיין רבים, בתקוה כי קריאת מה נשתנה, תהא מכוונת לשינוי: שלא יהיו עוד רעבים ולא אומללים
ושהא לחמה עניא, תשאר רק כזכרון וכאזהרה שזה לא יקרה שוב. ברם השנה עוד יש מקום לאמר ולדקלם את הדברים.
כְִּבכֹל שָנָה בְּשִׁירָה וּמַנְגִינָה וָקֶצֶב נִכְנַס הַחַג,יֵשׁ שִׂמְחָה וְגַם עֶצֶב לֹא הַכֹּל מַטִּים אֹזֶן בְּרוֹב קֶשֶׁב לְאַנְקַת הַדַּל וּלְצַעֲקַת הָאֻמְלָל לֶעָנִי וְלָרַשׁ שֶׁנִּשְׁתַכְּחוּ כְּלָל וּכְלָל נְדַקְלֵם הָא לַחְמָא עַנְיָא בְּקוֹל נִקְרָא לְכֹל דִּכְפִין שֶיֵיתֵי וְיֵיכוֹל וּנְסַפֵּר לוֹ מַדּוּעַ כַּךְ וּמָה נִשְׁתַנָּה בְּעוֹד אָנוּ זוֹלְלִים מָנָה אַחַר מָנָה עַל כֵּן חַיָּבִים אָנוּ לִבְדוֹק כַּוָּנוֹתֶינוּ עָלֶינוּ לִבְחוֹן הֵיטֶב אֶת מַעֲשֶׂינוּ בְּטֶרֶם נַטִּיחַ לַשַּׁוְא אָשָׁם בְּזֻלָּתֶנוּ כִּי אֵין אָדָם נָקִי מְחֶטְא וְאָשָׁם יִבְחַן מַעֲשֶׂה זֻלָּתוֹ בְּמַעֲשֶׂהוּ גָּם כְּדֵי לְהִוָּכַח שֶׁהוּא אֵינוֹ שֶׂה תָּם יוֹדֵעַ אֱמֶת לְעַוֵּת וְלוֹמַר לַהְדָּ"ם וְאֵינוֹ דּוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ כַּמְצֻוֶּה הוּא יֶאֱשַׁם וְמָהֵרֹ עַל זֻלָּתוֹ יְחַוֶּה מִי יִתֵּן ומַצָּב זֶה לְטוֹבָה יִשְׁתַנֶּה כַּךְ נְקַוֶּה. 