כאשר עוסקים בתחום הנזיקין נתקלים לעיתים קרובות בסיפורים עצובים מאוד, כאלה שאינם מניחים לך גם בתום יום העבודה. אחד מהמקרים שלא אשכח, היה היום בו עמדתי להיפגש עם זוג הורים, שבתם בת השלוש נפלה לבור שהיה ממוקם סמוך לגינת המשחקים בה שיחקה. הילדה מתה מחנק, עקב גז רעיל שנאגר בבור מחוסר אמצעי אוורור ומרובה אשפה שנזרקה לשם במשך שנים. מוות כל כך מיותר ומקומם, במקום ממנו אמורים ילדים לשוב הביתה עם לחיים אדומות, צוחקים וספוגים מההנאה ממקסום המשחקים, ולא אמורים לחזור ממנו לבית העלמין.
כאשר ההורים נכנסו ללובי המשרד, חשבתי שאני נפגשת עם זוג מלאכים. הם היו כל כך יפים, דיברו בשקט, וסיפרו כל פרט ופרט בלא שהזילו דמעה. אנשים יראי שמיים, אזרחי ארה"ב, ששקלו לעשות עלייה לישראל, שבדיוק עברו דירה לאחר לידת בת נוספת, ימים בודדים לפני האסון, ורק ביקשו לאפשר לילדים ליהנות בגינה שלא הכירו, ליד הדירה החדשה, בעוד הם פורקים את המזוודות. הרב שלהם הוא זה ששכנע אותם להגיש תביעה, ולו בתקווה למנוע את האסון הבא.
בכל הקשור לתביעה האזרחית, טענת משרדנו הייתה שיש לבחון את תנאי ההשתכרות של הילדה ז"ל ויתר ראשי הנזק לפי הדין בארה"ב. כך גם בקשר לנזק הנפשי המהותי שנגרם להורים, אשר רצו למקום האסון מיד וניסו נואשות להציל את בתם בהנשמה מפה לפה ובתפילות, נזקים שהסתכמו בפיצוי גבוה משמעותית מהמוצע במקרים מסוג זה. כשעדכנתי את ההורים על כך שהצלחנו והם פוצו בסכום מהותי מאוד, הם מיד הבהירו לי, כי הקימו קרן על שם בתם ז"ל, לשם יועבר הכסף ויוקדש להנצחתה בארה"ב. זהו blood money - הם הבהירו לי. אי-אפשר לקנות בו אוכל לשים על השולחן, בגדים ללבוש או כל פריט אחר.
לעולם לא אשכח משפט זה, כמו גם את אכזבתם מכך שבישראל - זירת האירוע פרוצה ולא נסגרה באותו סרט צהוב שכולנו מכירים מהסרטים ולא לרגע אחד. הטרידה אותם ולא הרפתה, העובדה איך זה שמיד כשהאסון קרה הם לא חזו כמו באמריקה, ב-walk of shame של כל הגורמים שחשודים במעורבות במחדל כשהם מובלים מיד לחקירה. "איך זה קרה אצלכם בפעם הראשונה רק חצי שנה לאחר המקרה?", שאלו. כיצד יעלה על הדעת שכאשר הם ניגשו למשטרה לברר מדוע לא מתבצעת חקירה, ביקשו מהם להתנחם באמונתם ולהיות חזקים, ולעזוב את העבר? בעצב אעדכן שלא הוגש במקרה זה ולו כתב אישום אחד. מלחמת ההורים בהקשר זה - נחלה מפלה. זה היה חשוב להם יותר מהכל, ואת הבעת פניהם משהתבשרו על כך - לא אשכח.
מאז חזרו ההורים וילדיהם להתגורר בארה"ב, סמוך למשפחה הגרעינית והתומכת. כשקרה המקרה, הם באמת ובתמים האמינו, שמישהו מהמעורבים יגיע לנחם, יתקשר לברר מה שלומם, יציע לעזור בהנצחת בתם ולסייע לכך שמקרים כאלה לא יישנו. הם קיוו שתוך תקופה לא ארוכה הם יקבלו עידכון בקשר לחקירה. הם לא ציפו להיתקל בהתעלמות, בדממה ובחומה.
עד היום אני מצויה בקשר עם ההורים וילדיהם הנוספים. הם הציבו בפני, בשקט ובכאב ובהעדר כל כוונה מכוונת, מראה של מציאות במדינתנו הקשה לצפייה ולהפנמה. מול זאת - הם הפגינו תעצומות של נפש מאמינה, תמה וזכה, שהייסורים שנכפו עליה שברו אותה לרסיסים עמוק בפנים, אך כלפי חוץ היא ממשיכה לתפקד, קפואה ואיתנה וראויה להערצה. כמה חבל שהפסדנו אותם כעולים חדשים, הכל בגלל שפה "לא מתפקדים כמו שם".
