בדרך שבה הציג נשיא ארצות הברית את הסכם המסגרת עם אירן, אפשר היה לחשוב שישראל קיבלה הסכם שהיא תוכל לעכל, אך פרטי ההסכם מציגים תמונה שונה וקודרת.
אהוד ברק אמר פעם על הסכמי אוסלו: "ההסכם הזה מלא חורים כמו גבינה שוויצרית". תיאור מדויק של ההסכם עם אירן והמעצמות. "החור" הראשון הוא שלא הוטל איסור על הפסקת המחקר והפיתוח של צנטריפוגות חדישות במתקן בפורדו. המשך הפעלתן של צנטריפוגות מתקדמות יקדם את אירן לפצצה גרעינית. אם ביום פקודה, האירנים יחליטו להפר את ההסכם ולייצר נשק גרעיני - מרווח הזמן שיהיה לעולם לעצור זאת יהיה קטן.
לפי ההסכם המתגבש, האירנים לא יצליחו לבנות פצצה בשנים הקרובות אבל היכולת שלהם תישמר. גורמים בארצות הברית מעריכים כי כרגע לאירן יש יכולת לבנות טיל גרעיני תוך 3-4 חודשים ואילו בישראל מדברים על 4-6 שבועות. ההסכם האמריקני לא מונע נשק גרעיני מאירן - רק דוחה את הרכבתו.
נוסף על כך, חסרה החלטה בנוגע לאופן הפינוי, אם בכלל, של מאגר האורניום המעושר בידי אירן. היקפו מוגדר כ-8 טונות של 3.5% עד 5% אורנים מועשר. אם האירנים יחליטו להעשיר אותו לרמה של 90% הוא עלול להניבלהם היכולת לייצר עד 6 פצצות אטום. החלטה כי רוב המאגר יפונה מחוץ לאירן יכולה לעקב את התוכנית הצבאית שלה אך לא למנוע אותה. האמריקנים טוענים כי רוב המאגר יפונה אך האירנים מכחישים זאת. כרגע יש לאירנים כ-19 אלף צנטריפוגות. הם הסכימו כי רק 6000 מתוכם יפעלו.
השאר לא יפונו או יושמדו אלא פעילותן תופסק בלבד. האמריקנים מתהדרים שסוכם כי מתקן המים הכבדים באראק "ישופץ" כך שכמות הפלוטוניום שיפיק יקטן. למרות זאת, המתקן באראק הוא בסך הכול תוצר לוואי של הכור. אפשר לייצר ממנו נשק גרעיני אך המשאבים הדרושים לכך הם רבים בהשוואה לשאר האפשרויות. לא במקרה אירן הסכימה לוותר עליו. ההישג הזה הוא קטן ולא כל כך משמעותי כפי שמציגים אותו האמריקנים.
ההסכם אמור לערוך בין 10 ל-15 שנים. לא סוכם מה יקרה ביום שאחרי. זו אחת הבעיות הגדולות בהסכם. במשך כל תקופת ההסכם, למשטר האייתולות האירני תישמר היכולת לייצר פצצה גם בפיקוח בינלאומי. לאחר תקופת ההסכם האירנים יוכלו לבנות פצצה תוך מספר חודשים. אין שום התייחסות לכך בהסכם, התעלמות מהבעיה לחלוטין. לא רק מהנושא הזה התעלמו, אלא גם מההשלכות של הפרת ההסכם. ביום מן הימים, אירן עלולה למנוע מהמפקחים להיכנס למתקנים. לאחר שרוב הסנקציות הכלכליות יוסרו, יהיה קשה מאוד להחזיר אותן.
במצב כזה אירן תרוויח כפליים: גם מסחר עם המערב, וגם פצצת אטום. להזכירכם בשנת 2009 ארצות הברית גילתה כי אירן הסתירה במשך שנים מתקן גרעיני שככל הנראה היה מיועד למטרות צבאיות.דרך אגב, המשטר האירני עדיין לא הסכים לביקורי פתע של מפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. כשנושא כזה במחלוקת לדבר על מצלמות קבועות יהיה בדיחה של ממש. אם בהסכם הסופי שיוצג בסוף יוני ארצות הברית תוותר לאירנים על ביקורי הפתע - ההסכם לא יהיה שווה את הנייר עליו הוא נכתב.
מדוע מיהר אובמה להגיע להסכם, למרות כל הסכנות? הסנאט ובית הנבחרים האמריקני קבע כי אם השיחות לא יניבו הסכם מסגרת עד סוף חודש מרס, הם יחריפו את הסנקציות למרות התנגדות הבית הלבן. בכלל, המדיניות של ארצות הברית בתקופת כהונתו של אובמה היא הימנעות כמעט מוחלטת מפעולות צבאיות. בואו לא נתבלבל: אובמה צריך להצדיק את פרס הנובל לשלום שקיבל בתחילת הקדנציה שלו. במקרה הזה על חשבוננו.
ככל הנראה האפשרויות העומדות בפני ישראל נמצאות אך ורק בתחום הדיפלומטי. פעולה צבאית עלולה להיות מסוכנת מאוד ויעילה לזמן מוגבל, אם בכלל היא עדיין אפשרית. בתחום הדיפלומטי לישראל יש שתי אפשרויות: הראשונה החרפת היחסים עם ארה"ב, השנייה לעבוד בשיתוף פעולה. אחרי הסכם מסגרת שכזה, סביר שישראל תיבחר באופציה הראשונה.כדי לשנות את ההסכם מדינת ישראל צריכה לעשות מעשה יוצא דופן בחומרתו, להפעיל לחץ דיפלומטי שלא היה כמוהו בעבר ולהחריף את הסנקציות. ארצות הברית היא הידידה הטובה ביותר שלנו בעולם, והיא תישאר כזו.
