"ביבי לא יכול או לא רוצה. אתה לעולם לא יכול לדעת עד הסוף. בהתנהגות הגלויה שלו יש אלמנט חזק מאוד של פסימיות, של פסיביות, של העדפת ההימנעות מהפעולה והיגררות. אני, לא פעם, אמרתי לנתניהו וליברמן: אתם, יש לכם רטוריקה של עמוד שדרה מנירוסטה ופרקטיקה שהיא כמו הוכחה חיה לאמירה שאפשר להוציא את העם מהגלות, אבל הרבה יותר קשה להוציא את הגלות מהעם. בסוף, כשאנחנו מגיעים לצמתים הכי חשובים וצריך לקבל החלטות, אולי ההחלטות הכי חשובות מאז הקמת המדינה, אתם נוהגים ומתנהגים כאילו אתם מעדיפים להיגרר לשם על-ידי מציאות שתיכפה עליכם" (
אהוד ברק).
בחירות 2009,
מפלגת העבודה בראשות ברק נוחלת מפלה וכוחה יורד לכ-13 מנדטים. אהוד ברק מודיע כי רצון הבוחר מוביל למעשה את המפלגה לאופוזיציה. מה קרה לא הרבה לאחר מכן? התנהלו מגעים עם
בנימין נתניהו בנוגע לכניסתה של מפלגת העבודה ל
ממשלה. על פנים, נראה שברק סתר את עצמו וחיפש תיקים, לו ולחברי מפלגתו. ברק, שהיה ראש הממשלה השני ממפלגת העבודה שנבחר מאז המהפך של בגין ב-1977, כבר הבין היטב שמדינה כמו ישראל צריך לדעת איך לנהל, והרבה פחות להיות מנוהל על-ידי פופוליזם.
העניין
שאולי פחות הבין הוא, שבמדינה כמו
ישראל היום, התפיסה הפוליטית הכללית בשיח הציבורי, נוטה מאוד לגישה הפופוליסטית שמנוצלת עד תום אצל נתניהו למשל.
האופי האחראי כשומר הסף, שניסה ברק להקנות לממשלת נתניהו השנייה, הוביל אותו להקרבת מפלגת העבודה על מזבח האידאולוגיה והעקרונות, להתפלגות ממנה ולהקמת סיעה חדשה בשם "עצמאות". לטענתו, הביא כדוגמה את התפלגותם של בן-גוריון ושרון, דווקא מתוך עקרון האחריות לניהול המדינה.
טעות אידיאולוגית בסרט הזה כבר היינו, והתוצאה של ברק ידועה - היכן הוא והיכן נתניהו היום?
השאלה הנשאלת היא האם הרצוג שהיה מזכיר ממשלתו של ברק, יחזור על אותו הקונספט?
מפלגת העבודה שלרגל הבחירות האחרונות שיווקה עצמה כ'מחנה הציוני' באיחוד עם 'התנועה' של לבני, בכדי להציג ממד של אחריות, גרפה למעשה כ-24 מנדטים שהם כוח אלקטורלי ופוטנציאל אלטרנטיבי ממשי למפלגת שלטון.
השיקום שעבר על מפלגת העבודה מאז ברק, שמור כקרדיט ליו"ר לשעבר אחת, שלי יחימובי'ץ. שלי, ירשה מפלגה עם חוב בהיקף של 128 מיליון שקל והקטינה אותו לכ-30 מיליון בלבד ועם זאת חידשה פעילותם של למעלה מ-100 סניפים.
שלי יחימובי'ץ הבינה את הטעות האידאולוגית בכניסה לממשלת נתניהו, היא הצהירה על כך והיא עמדה על כך ואכן כך גם פעלה. ההתעקשות הזו של שלי, להציג אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו, היא חלק בלתי נפרד מהכוח שקיבל
המחנה הציוני כסיעה השנייה בגודלה. השאלה שצריך לשאול רגע לפני שנתניהו מתחיל להרכיב ממשלה חדשה, היא האם אותו כוח משני חשוב מעין זה לחיזוקה של הדמוקרטיה במדינה, לא יעמוד שוב בפיתוי התיקים שאותם ירצה לחלק נתניהו במידת הצורך לשימור נוסף של כוחו הפוליטי.
שאיפה לשלום נניח שבמידה ונתניהו יצליח לנהל מדיניות ימנית קלסית, ללא שום גורמים מהמרכז-שמאל בקואליציה, דבר זה אולי יוביל לממשלה יציבה אך אם זאת בכלל לא בטוח שמדיניות זו תוביל את מדינת ישראל, ליעדיה כמדינה מערבית, דמוקרטית ושוחרת שלום.
יתכן שנתניהו מבין את זה, ולא נראה כי יחתור לשם, כמו שבמחנה הציוני מבינים זאת היטב שהרצון להוות אלטרנטיבה שלטונית ברורה, יכולה במידה מסוימת להתנגש עם האחריות להוביל מהלכים שיחזקו ויתחזקו בכיוון של מדינה דמוקרטית השואפת לשלום, צמצום פערים ודאגה לזכויות סוציאליות.
במקרה זה, על-אף ההצהרות שפוזרו בדבר התהום האידאולוגית שבין המפלגות ועל כך ש'העם אמר את דברו', נראה שאולי האינטרסים של שני הצדדים עלולים להוביל בסופו של דבר לממשלת אחדות.
אפשרות זו יכולה להועיל למדינת ישראל רק מבחינה אחת, במידה ובנימין נתניהו פחות ינהל את שימור מעמדו, ויתחיל לנהל מדינה עם החלטות חשובות בצמתים שבעקבותיהם בעיות מדינה קשות, יכולות להשתנות ולמצוא סוף כל סוף פתרונות.
דרך זו יכולה להוביל לצומת מאוד קשה מבחינה החלטית את מפלגת העבודה. מצד אחד המפלגה כאמור כבר התנסתה בכניסה לממשלת נתניהו והתוצאה הייתה מוכת גורל מבחינתה, וכניסה מחודשת נוספת על-אף ההצהרות השונות, עלולה להיות מלכודת פוליטית מסוכנת עבורה.
מצד שני, ייתכן שהאינטרסים של שני הצדדים הפעם יובילו דווקא את נתניהו למדיניות פרגמטית הרבה יותר, דווקא מכיוון שהוא עלול להיגרר למציאות כזו שתיכפה עליו והפעם כנראה שכבר לא יהיה לו מבחינה פוליטית מה למכור.
