פסח במחנה ציוני חשאי בטהרן

הסיפור שלנו על ימי פֶּסח תש"י (1950) הוא סיפור ציוני אמיתי: את ליל הסדר עשׂינו עדיין בבגדד בביתנו. חודשים ספורים לפני ליל הסדר, נעצר אבינו עזרא בעווֹן פעילות ציונית, עקב הלשנה כי בביתו יש קופות קרן קיימת לישראל. על הפצַת קופות קק"ל בקהילה הוא נעצר על-ידי הבולשת העירקית, אך תמורת כּופֶר ששילמה משפּחת אמי, שהייתה משפחה אמידה, הוא שוחרר ללֵיל הסדר תש"י. כמה חודשים טרם הסֵדֵר עברה המשפחה משכונת בַּתַאו'ין לשכונת קִרָאדָה, שכונה יוקרתית יותר ממש על שׂפת החידקל. אמי מספרת, שהחג נחוג בשמחה רבה, והיא אפתה כמו בכל שנה את המצות השמורות של החג בטאבּון הביתי בחצר. כדי לשמור על מעטֶה סודיות, לא סיפרו הוריי לאיש, שהם מתכוונים בלילה לאַחַר ליל הסדר, להימלט לטהרן, כדי שאבי לא יחזור למשמורת בבולשת העירקית עד משפטו. לאחר ליל הסדר, מספרת אמי, שהיא ניקתה את הבית היטב. "ניקיתי את הבית טיפּ טופְּ" היא אומרת, "ניקיתי אפילו את דלת הכניסה". לדבריה, בצאתם משם עם המבריחים של התנועה הציונית, היא הִשליכה את מפתח הכניסה על גג הבית. באורח מוזר, זה תמיד מזכיר לנו שכאשר קָרבו חיילי נבוכדנצאר הבבלי להיכל בית המקדש בירושלים, נעלו הכּוהנים את ההיכל וזָרקו את המפתחות השמַימה, ויד נעלמה הושטה ונטלה אותם. חָצינו בחשאי באורַח לא לֵגאלי את גבול עירק - אירן והגענו למחנה חשאי של המחתרת הציונית בטֵהרן, בתוך בֵּית עלמין שנקרא " בֵּהֵשְתִיֶה", גן עדן בּשׂפה הפּרסית. וכך מצאנו עצמנו כילדים קטנים שזוּרים קמֵעות על בגדינו, וגם פעמונים קטנים ( גְ'נִיגְ'ל) על רגלינו בתוך בית קברות, ומטיילים בין המצבות. אנו היינו תאומים בני שנתיים, אחינו אֵלי היה בן שלוש, ויהוּדה הצעיר היה בן שנה. כעבור מספר שבועות העלתה אותנו התנועה הציונית למטוס (קראו לזה אז "אֲווירון") לטיסה עד קפריסין, ומשם בטיסה הגענו לישראל. אמי מספרת שהם נישקו את אדמת הארץ בהגיעם, אמרו "שהחיינו", והתבקשו לעבור למעברה. אמרו להוריי שמות של מעברות, אך השם "בֵּית לִיד" מצא חן בעיניהָ, כי היא שמעה בצירוף הזה את המילה "בַּיִת". "פרדס כ"ץ" לא מצא חן בעיניה, לדבריה, כי לא רצתה לגור בפרדס.. כשהם הגיעו לבית ליד, ראו אוהלים נטועים בתוך חולות. " זה בַּיִת?" שאלה אמי. "גְברת" ענו לה, כאן לא רָחוק יש חירבֶּת בֵּית לִיד"... "כך הבנתי שהגענו לחירבה ולא לבית", אומרת אמא, "ועלינו מעכשיו לשאוף לבית משלנו". אבינו שהיה מנוסֶה בפקידוּת עוד מבגדד (הוא עבד בשעות הבוקר בחברה בריטית, ידע אנגלית והקלדה בשיטה עיוורת באנגלית). זמן קצר לאחר שהותנו במעברה, הוא ביקש לצאת לירושלים. מועֶצת המעברה סֵרבה לאפשר לו לצאת, אלא אם יחתום שהוא "יוצא על אחריותו". ואכן, עדיין שמור אצלנו המסמך: "עזרא חקק יוצא על אחריותו". אבינו יצא לירושלים, הסתייע בבני משפחה שלו שהגיעו לירושלים עשר שנים קודם, למד לימודי הנהלת חשבונות, שָׂכר דירת חדר בירושלים, והביא את כולנו לירושלים. בדיוק היה אז חג ט"ו בשבט בדירה הקטנה ברחוב הירקון בירושלים, בשכונת זכְרון יוסף. אם לקחה מזוודה, שמה עליה פֵּרות יבשים, אבא קרא בּרכות על הפירות, ואמר: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה בירושלים הבנויה". על ימים נוראֵי - הוד אלה בחיינו כתבנו שירים. עולם שבוּר / בלפור חקק בְּפֶסַח תש"י שָׁבַר אָבִי אֶת הַמַּצָּה וּבֵרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ וְנִכְנַס לְעוֹלָם שָׁבוּר. מִיָּד לְאַחַר לֵיל הַסֵּדֶר נִשְׁבַּר הַסֵּדֶר בְּאֹפֶן בָּרוּר וְאָבִי נִמְלַט עִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מִבַּגְדָּד לְאִירָאן בְּשַׁיָּרָה נוֹדֶדֶת מָצְאוּ מַחֲסֶה בְּבֵית קְבָרוֹת שֶׁנִּקְרָא גַּן עֵדֶן. גַּם בְּאִירָאן אָבִי וְאִמִּי הִמְשִׁיכוּ לַחֲצוֹת מַצּוֹת בְּדָלֶת אַמּוֹת לַחֲצוֹת מְצִיאוּיוֹת וְעוֹלָמוֹת בְּתוֹךְ הַהֶסְתֵּרִים וְעָלִינוּ בְּתֹם יְמֵי הָעֵדֶן לְחַפֵּשׂ יַבָּשָׁה שְׁלֵמָה לְלֹא שְׁבָרִים. בְּתוֹךְ הָאֹהָלִים בַּמַּעְבָּרָה נָתְנוּ לָנוּ אֹכֶל יִשְׂרָאֵלִי אָכַלְנוּ פַּת חֲרֵבָה בְּמָרָק חַם וְחָלַמְנוּ עַל הַיּוֹם שֶׁנְּקַנֵּחַ בִּשְׁטְרוּדְל וִינָאִי וְשׁוֹקוֹלָדָה מְתוּקָה כְּמוֹ הַסְּרָטִים שֶׁהִגִּיעוּ אֵלֵינוּ מֵאֵירוֹפָּה הָרְחוֹקָה. וּכְשֶׁיָּצָאנוּ פַּעַם לְלוּנָה פַּרְק בְּגַלְגַּל שִׁירֵי הַסּוֹכְנוּת וּכְשֶׁיָּצָאנוּ מִן הַמַּעְבָּרָה שְׁזוּרִים בִּצְלִילֵי הָעוּד אָכַלְנוּ עוּגַת לֵב בַּמִּזְרָח עִם קָפֶה אֶסְפְּרֶסוֹ מַעֲרָב וְזָכַרְתִּי לְמַעַן הַתִּעוּד שֶׁהָעוּגָה שֶׁאָכַלְנוּ הָיְתָה שְׁבוּרָה.

בין מִשברים וגלים/ הרצל חקק

שיר מחווה למחנה העלייה בבית הקברות בטהרן, שהיה קרוי בפרסית "בֵּהֵשְׁתִיֶה" (גן עדן) נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָהּ נַפְשִׁי. כַּמָּה מְחוֹז הַחֲלוֹמוֹת הַזֶּה יָפֶה כְּמוֹ מָוֶת, כַּמָּה חֲרִישִׁי. בַּיָּם הָאֵינְסוֹפִי הַזֶּה בְּגַן הָעֵדֶן הַזֶּה גַּלִּים רוחשים, אוֹתִיּוֹת עַל כָּל גַּל וְהַמָּוֶת מַשְׁרֶה כָּאן רוּחַ שֶׁשּׁוֹבֶרֶת מִפְרָשִׂים. זֶה בֵּית הַקְּבָרוֹת, גַּן עֵדֶן בֶּהֶשְׁטִיֵּה, בֵּין נַהֲרוֹת הַקֶּדֶם. מִכָּאן נָשׁוּט, מִכָּאן נָעוּף לְאֶרֶץ הַמּוֹלֶדֶת. בְּגַן עֵדֶן הֶחָדָש הַגַּלִּים לִרְבָבוֹת כּוֹתְבִים שֵׁמוֹת עַל מַצֵּבוֹת. אָנוּ יְלָדִים שֶׁל תַּשַׁ"ח מַגִּיעִים מִבָּבֶל בְּהֶסְתֵּר, לְאַרְצָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה אֶסְתֵּר. מְחַכִּים בֵּין אוֹתִיּוֹת עָבוֹת, מַצּוֹתֵינוּ מַחְמִיצוֹת, בְּפֶסַח תש"י עוֹלִים בַּחֲצוֹת לְאֶרֶץ הָאָבות. הִנֵּה שְׁלִיחֵי הַסּוּכְנוּת שְׁלִיחֵי צִיּוֹן הַחֲדָשָׁה, אֵלֶיהָ, כִּי כָּלְתָה נַפְשָׁה, פַּנָּסֵי הַגְּאֻלָּה, אֲוִירֹון מֵגִיחַ בַּאֲפֵלָה,יְלָדִים נוֹשְׁמִים עִבְרִית חַיָּה מִתְּפִלָּה. מִגַּן עֵדֶן בָּאנוּ יְלָדִים אֶל הַמַּעְבָּרָה, לָעוֹלִים הָאֵלֶּה, הַגַּן רוֹעֵד מִסְּעָרָה, הִטַּלְטַלְנוּ בָּאֹהֶל, בַּמַּיִם, בַּסִּירָה. רְטֻבִּים מִנְּשָׁמָה הוֹמִיָּה, מִקֶּדֶם, מִתְפַּלְּלִים יְלָדִים שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה, שֶׁתָּאִיר לָהֶם רֶוַח וְהַצָּלָה הַמּוֹלֶדֶת.