בחג הפסח של 2015 עומדת ישראל מול ארבע בעיות מרכזיות בתחום מדיניות החוץ והביטחון שלה: האחד, הסכם ההבנות בין המעצמות לאירן בנושא הגרעין ; השנייה, מערכת היחסים עם ממשל אובמה, ובמרכזו השאלה: האם ממשיכים ב"מלחמה" נגדו בעניין ההסכם או שמנסים להגיע איתו להבנות; השלישית, התהפוכות באזור והאיומים הנובעים מהם; הרביעית, הסוגיה הפלשתינית. אני רוצה דווקא להתעכב על הסוגיה האחרונה הזאת.
מדוע? ככלל, מדובר בנושא שמחייב טיפול תמידי מצדה של ישראל; זהו נושא שנמצא כל הזמן "בראש" של הממשל האמריקני: כל האזור עולה באש, מדינות מתפוררות, ואובמה אומר לפני כשבוע: אם לא יהיה הסדר, אזי "האזור יכנס לתוהו ובוהו". איוולת ברורה, אך זה מה שמציק לנשיא ארצות הברית; ואנחנו נמצאים עכשיו תחת "אינתיפאדה מדינית" של הפלשתינים, כאשר היוזמה בידם; במועצת הביטחון הצרפתים מתכננים להעלות הצעה שתכיר במדינה פלשתינית, ולך תדע האם האמריקנים יטילו ווטו; ובשטח, יש פוטנציאל להתלקחות ברצועת עזה; וישנה כמובן החרב המתהפכת של איומי החרם של האיחוד האירופאי.
מה עושים? ממשיכים להגיב ולהתגונן, או שיוזמים משהו?
האוויר אצלנו מלא בקריאות ליוזמה, מלוות בסיסמאות ריקות על "יוזמה ערבית". לדעתי, כל יוזמה לפתרון כולל של הסכסוך בעת הנוכחית אינה מעשית, ולו מהסיבה הפשוטה שרצועת עזה ובה חצי מהאוכלוסייה הפלשתינית, מצויה מחוץ למסגרת של פתרון מדיני. במילים אחרות: כל מי שחפץ ב"מדינה פלשתינית" חייב להראות איך הרשות הפלשתינית תשלוט שם. ואיני מדבר כלל על אבו מאזן, אם הוא פרטנר או לא, ואם הוא בכלל רוצה הסדר סופי עמנו. העובדה הברורה היא שהוא אינו שולט ברצועה ואינו משפיע שם. רבים, בכללם הפרלמנטים באירופה שהכירו סמלית ב"מדינה הפלשתינית", מעדיפים לעצום עיניים מול המציאות הזאת.
אני מעלה כאן רעיון והוא: "עזה תחילה בחסות אזורית". במה דברים אמורים? המצב הכלכלי ברצועה הוא חמור ומיליארדי הדולרים שהובטחו לשיקום לא מגיעים. לפני זמן קצר הועלתה בפני החמאס הצעה, ככל הנראה ע"י האיחוד האירופאי, ולפיו החמאס יתחייב לרגיעה ארוכת טווח (לפחות 5 שנים) ובתמורה תשוקם הרצועה ויוסר ממנה המצור. החמאס טרם השיב רשמית על כך, ומכל מקום לא דחה את ההצעה על הסף. מנגד, דווקא אבו מאזן אינו תומך בכך. התקשורת הממוסדת שלנו לא דיווחה על כך, כשם שאינה מדווחת על אירועים מגוונים הנוגעים לפלשתינים ול"שטחים", אלא אם כן מדובר באמרת שפר בנושא "שלום" של אבו-מאזן.
לדעתי, ההצעה שהוצגה לחמאס מעניקה הזדמנות לישראל "להתלבש" על הנושא ולצאת ביוזמה שעיקריה יהיו: ועידה בינלאומית בראשות נשיא ארה"ב, בהשתתפות ישראל, בנושא עזה; נכונות ישראלית להסרת המצור בהדרגה; שיקום הרצועה ופרויקטים כלכליים; חסות של כל המדינות הערביות הנאבקות מול אירן, התחייבות חמאס לרגיעה של 10 שנים.
היתרונות הם, בראש ובראשונה, בתחום המדיני, ההסברתי ומול הממשל האמריקני. אבל מה שאולי חשוב יותר הוא שרצועת עזה היא "פרונקל" שאסור להתעלם ממנו. או שמחליטים לפוצץ אותו (כמו שממליצים אחדים בתוכנו, הבוכים שלא השמדנו את החמאס), או שמחליטים לטפל בו ע"י הוצאה הדרגתית של המוגלה .חסרונות לא חסר, כמובן, כמו בכל יוזמה, ואבו מאזן ינסה אולי לטרפד, ויש סימן שאלה גדול לגבי עמדת מצרים- אך מה רע לממשלה החדשה-ישנה, כשתקום, לצאת פעם אחת ביוזמה מדינית?
