מימרה נודעת גורסת, כי הזיקנה היא המחלה הקשה ביותר. בגידת הגוף, התחלואים, הבדידות ונטישת הכוחות מביאים לעייפות הנפש ולמועקה קשה. לפיכך נחרתה, כהוראת מוסר עליונה, התחינה בתהילים ע"א: "אל תשליכני לעת זקנה; ככלות כוחי, אל תעזבני".
מוסר בסיסי זה נכון לנו כפרטים וכחברה, ובתי המשפט רואים בצו "אל תשליכני" מגדלור המאיר את הדרך שבה ראוי להחיל את הדין ולפרשו. מקרה שנדון בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת מדגים זאת היטב.
חמישה ילדים הביא לעולם יוסף (שם בדוי) ופירנס אותם בעבודה קשה במשק באחד המושבים בצפון הארץ. עברו הימים, יוסף הזדקן, כוחו תש ולא יכול עוד לדאוג לעצמו. אחד מבניו, רחמים (שם בדוי), לקח את אביו לגור עימו בביתו יחד עם אשתו ושלושת ילדיו. מחמת היות יוסף סיעודי, רחמים עזב את עבודתו לשם טיפול באביו. עוד מונה רחמים כאפוטרופוס על יוסף שהוגדר כ"חסוי" - מי שאינו יכול לדאוג לחלק מענייניו וזקוק לאפוטרופוס לשם כך.
לאחר תקופה, ביקש רחמים להסתייע בעובד זר שיגור עימם ויעזור לטפל באביו, אך גודל דירתו לא איפשר זאת. לצורך החלפת הדירה לגדולה יותר, פנה רחמים לבית המשפט בבקשה שיאשר שימוש בכספים של יוסף, סכום של 400 אלף שקל, שיצורפו לתמורת מכירת הדירה. כספים אלה, טען בבקשה, גם דרושים לתשלום שכר העובד הזר, ובתוך כך יוכל רחמים להתפנות לחיפוש עבודה ולדאוג לפרנסת יתר בני ביתו. בהתאם לדין, הוצאת כספי חסויים כפופה לאישור בית המשפט, וזאת מטעמים ברורים של מניעת ניגוד ענייניים בין האפוטרופוס לחסוי, ניצול לרעה ופגיעה בחסרי ישע.
אחיו של רחמים הסכימו לבקשה, מלבד אחד שהתנגד. לטענת האח, לא טובת האב בראש מעייניו של רחמים כאפוטרופוסו, כי אם אינטרס אישי - לנצל את כספי אביהם לשם התעשרות, שהרי זכויות הבעלות בדירה הגדולה תירשמנה על שם רחמים.
אלא שגירסת האח המתנגד נדחתה והשופט אסף זגורי הביע בפסק דינו (28.12.14) הסתייגות מדרכי האח ומטענותיו בדיון, שמהן לכאורה עלה, כי טעמי ההתנגדות אינם כנים. בית המשפט שמע את הצדדים ועיין בתסקיר עובדת סוציאלית, שבו ניתנה המלצה דחופה להיענות לבקשת רחמים. על יסוד ראיות אלה נעתר זגורי לבקשה ואישר לאפוטרופוס להשתמש בכספי החסוי לצורך רכישת דירה גדולה יותר. בית המשפט גם התרשם מעדותו הצלולה של יוסף, החסוי, שהבהיר שהוא רוצה לתת לבנו הכספים במתנה.
בצד זאת זגורי חיפש את המתווה המתאים להבטחת כספי החסוי כהשקעה בדירה החדשה ולטובתו. פתרון אפשרי היה רישום חלק מהזכויות בדירה על שם החסוי, אך רעיון זה נשלל לנוכח הבעיות שהיו מתעוררות בין יורשיו לאחר מותו.
בית המשפט היה ער לקושי ולכן רקח פתרון אחר, הוגן ויצירתי למדי: נקבע, כי בין יוסף לרחמים ייחתם הסכם מתנה על תנאי. לפי הסכם זה יוסף ייתן לרחמים 400,000 שקל, וזאת בתנאי שרחמים יהיה מנוע מלמכור את הדירה החדשה בלא אישור של בית המשפט. לשם הבטחת זכויות יוסף, תירשם על שמו הערת אזהרה. עוד נקבע בפסק הדין, כי כל עוד יוסף בחיים, הכספים ישמשו כהלוואה עומדת לרחמים שאין חובה להשיבה; ועם מותו תהפוך ההלוואה למתנה מוגמרת ולחלק מרכושו של רחמים. אכן פתרון נבון, מעשי וצודק.
