חוק הירושה מאפשר לאדם להוריש את עזבונו לפלוני, תוך ציון העובדה שלאחר מותו של אותו פלוני - יעברו הנכסים לאלמוני. מנגנון הורשה זה מכונה "יורש אחר יורש". כזאת נעשה לעיתים בקרב בני זוג וילדים: בן הזוג מציין בצוואתו, כי במותו יעבור עזבונו לבת זוגו הנותרת בחיים, ובלכתה לעולמה יוענק לילדים המשותפים. כך בידי מצווים לדאוג תחילה לבני זוגם, ועם זאת - לא לקפח את הילדים.
בהקשר זה מתעוררת לפעמים השאלה מה רשאי לעשות היורש הראשון ומה אסור לו לעשות באותם נכסים שקיבל. לכאורה, מנגנון "יורש אחר יורש" משמיע היגיון ברור: התחנה הסופית של נכסי העיזבון צריך שתימצא אצל היורש השני, המאוחר (ולרוב הצעיר) יותר.
אלא שלשון החוק אינה עולה בקנה אחד עם היגיון פשוט זה. כך אומר סעיף 42(ב) לחוק הירושה: "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על-ידי צוואה". מה הפירוש? היורש הראשון הוא הבעלים האבסולוטי של העיזבון, וזכותו לעשות בו כבתוך שלו, לרבות לתת לאחר במתנה, להשכיר, להשאיל, למכור ואף להשמיד. הדבר היחיד שאסור לו לעשות הוא לצוות את העיזבון למי שאינו היורש השני.
כך לשון החוק. אך בצד הוראות אלה, מונה החוק הוראות שמאפשרות למצווה להגביל את פעולות יורשיו בנכסים שציווה להם. סעיף 43 לחוק מאפשר לאדם להתנות בצוואתו זכייה בתנאים שונים. מי שעורך צוואה מסוג "יורש אחר יורש" שבה נקבע, כי תחילה תירש אותו אלמנתו, ולאחריה הילדים השותפים הם שיקבלו את נכסי העיזבון - רשאי להוסיף על כך תנאי ולקבוע, למשל, כי האלמנה תהיה מנועה מלמכור את הנכסים.
הקושי שטמון בזכות היורש הראשון לנהוג בנכסי העיזבון מנהג בעלים, התעורר באחרונה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. שם דובר על צוואת אדם שהורה, כי זכויותיו בדירה בתל אביב יועברו במותו לאלמנתו, ולאחר מותה - לבנו מנישואין קודמים. כמה שנים לאחר מות בעלה החליטה האלמנה למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת בתל אביב. סדר פעולותיה היה זה: תחילה רכשה את הדירה החדשה, ולאחר מכן מכרה את הדירה הישנה.
משהלכה האלמנה לעולמה באו אחייניה, שהם יורשיה החוקיים, וביקשו לקיים את צוואתה - לרשת את הדירה החדשה בתל אביב. בנו של המצווה המנוח התנגד, וטען שהדירה החדשה אינה אלא חליפתה של הדירה הקודמת בתל אביב, וכי ברור מצוואת אביו שהתכוון שבסופו של דבר הדירה תגיע אליו כיורש השני בשרשרת "יורש אחר יורש".
השופט יהורם שקד ציין בפסק דינו את ההיגיון שבטענות הבן, אך נאלץ לדחות את תביעתו בהעדר בסיס חוקי לטענה. "הקשבתי בקשב רב לטיעונו הרהוט של בא-כוח התובע ואודה, כי מצאתי בחלקו היגיון רב ואף נטיית לב ללכת אחר טיעון זה. עם זאת, בשים לב לעובדותיו הבלתי שנויות במחלוקת של מקרה זה, אינני סבור כי ביכולתי להעניק לתובע סעד שיהיה רק 'צודק' מבחינתו של התובע, אלא יהיה גם נכון מבחינה משפטית". בית המשפט למד מהראיות, שרכישת הדירה השנייה לא בוצעה מכספי הדירה הראשונה, אלא מתוך משאביה האישיים של האלמנה. מסיבה זו שלל שקד את רעיון חליפות הנכס ודחה את התביעה.
התוצאה מלמדת, כי על-אף הצדק וההיגיון שהיו בתביעת הבן, יש חשיבות למקצועיות הנדרשת בעריכת צוואה. אילו קבע המנוח בצוואתו תנאי מפורש, לפיו ככל שתימכר הדירה תיוחד תמורתה לבנו, היה הבן זוכה במשפט, וייתכן גם שכלל לא היה מתעורר סכסוך סביב ירושת האב. אך דיון תיאורטי זה יישמר, כפי הנראה, לצוואה אחרת.
