לא. זה לא הפלאפונים הלא-כשרים. גם לא ענייני הצניעות הטעונים חיזוק מדי יומיים ברחוב החרדי. אפילו לא חילולי השבת בדיזנגוף ובאבן גבירול.
זו תרבות הדחיפות. זו המרפקנות. זהו קידוש הכוח. זו האנוכיות. פניה המכוערות של תרבות ה"סמוך" החרדית. זהו יצר המציצנות הבלתי נשלט של מאות, אולי אלפים, בו זמנית. זה הדחף שלהם להיות שם בכל מחיר. כאן ועכשיו. אני ורק אני.
הייתי שם. צריך לומר בהגינות שכל כלי התקשורת החרדיים שסיקרו את האירוע, כל אנשי ההצלה החרדיים שנכחו במקום, התריעו שוב ושוב מפני האסון הקרב. צמד המילים "סכנת נפשות" חזר על עצמו שוב ושוב בוואריאציות שונות, בעברית וביידיש, במערכות הכריזה ובערוצי הרדיו החרדיים. זה לא עזר. זה לא עזר משום שאף פעם זה לא עוזר. עד היום עזרו הניסים; הפעם הנס לא עבד.
איני דוס מחמד. בימים כתיקונם אני שונא להשמיץ חרדים - הציבור הכי מושמץ בישראל ולרוב שלא באשמתו. אבל הפעם, כשנחצו קווים כל כך אדומים, כשדם של צעיר בן 27 ניגר ארצה, תסס על גרם מדרגות בית המדרש ברחוב דסלר, אי-אפשר שלא לדבר על זה.
יש כל כך הרבה יתרונות לתרבות ה"סמוך" החרדית. אין כסף? יהיה טוב. אין מזומנים? נסתדר. הבוקר חלף, השבוע הסתיים, הפינות עוגלו, ה"עניינים" סודרו בדרך לפתרון הבעיה הבאה. תרבות ה"סמוך" החרדית מוצאת עצמה ברוב תחומי החיים. היא מחסנת. היא מחשלת. היא מאתגרת את רמת הסבולת של המתמודד החרדי. אבל היא טומנת בחובה סכנות לא מעטות. היא אף פעם לא יסודית, היא רצופה לא מעט חורים, והכי מסוכן: היא לא רואה אף אחד ממטר - מלבד את עצמה.
בליל ההלוויה גילו כולם את פניה המכוערות של תרבות ה"סמוך" החרדית. אלפי איש נדחפים על גרם המדרגות. כולם רוצים להיות ליד מיטת הרב שמואל וואזנר. אנשים נרמסים. נאנקים תחת נעלי השבת של עמיתיהם. עוללים, נערים, בחורי חמד, פרחי ישיבה, אברכים לצד ישישים, כולם באו להיאבק זה בזה, להפעיל שרירנות, להיצמד הכי קרוב, והכל כדי לחלוק כבוד אחרון לרבם הנערץ.
אנשי ההצלה מפצירים בהם: זו סכנת נפשות. תלכו מכאן. תפנו את המקום. אבל תרבות ה"סמוך" החרדית מלהטטת ומפעילה קסמיה: הרי ברור שיהיה טוב. עוד רגע קט ליד הרב, עוד קמצוץ של קדושה, והכל מאחורינו. הפעם, זה לא עבד. תרבות ה"סמוך" כשלה.
זו לא דרכה של תורה. זו אנוכיות. זו התנהלות המסמלת את ההפך מיראת שמיים. כמה כואב שזו רק דוגמה מני אלף שהפעם גבתה מחיר יקר ועוררה כותרות שיחזיקו אולי יומיים באוויר. האם לא הגיע הזמן לדבר על זה? כמה מרגש היה לשמוע את האדמו"ר מוויז'ניץ גוער בחסידיו ומבהיר, כי תרבות הדחיפות מובילה לשפיכות דמים. אבל אם לשפוט על-פי ניסיון העבר, קולו יהא כקול קורא במדבר. והלוואי ונתבדה.
