אליבא
דוושינגטון פוסט, נשיא ארצות-הברית
ברק אובמה חווה את ה-מהפך של מערכת הבחירות בישראל. עתה הוא מודה כי "אין אופק להתנהלות משמעותית שתביא להקמת מדינה פלשתינית", ועל כן "תיתכן התדרדרות של היחסים שתהיה מסוכנת לכולם". לפיכך "חובה עלינו להעריך ביושר כיצד אנו מנהלים את היחסים ישראל-פלשתין לשנים הקרובות" מבלי לדמות כאילו פתרון שתי המדינות מצוי בהישג יד. "איננו יכולים לבסס את הדיפלומטיה הגלוייה שלנו על דבר שכולם יודעים שלא יקרה". אלה שמתחו ביקורת על הממשל עקב דבקותו בפתרון בלתי ישים, מקבלים את המהפך כשינוי מבורך.
מה שלא ברור, אומר העיתון, הוא הרושם כאילו המהפך הזה הוא חדש, משהו שהגיח במפתיע ממערכת הבחירות שבה אמר ראש ה
ממשלה בשש השנים האחרונות שמדינה פלשתינית לא תקום כל עוד הוא ראש הממשלה. רה"מ אמר פחות או יותר מה שהנשיא אומר: התנאים הנוכחיים אינם מאפשרים את הקמתה של מדינה פלשתינית. היהירות של אובמה נעוצה בטענה כאילו הצהרתו של נתניהו היא שיצרה את המהפך, ואילולא נאמרה, התנאים להיתכנות פתרון שתי המדינות היו קיימים.
ידוע לכל, אומר העיתון, שאותה מסגרת להקמת מדינה פלשתינית נדחתה מכל וכל בידי מחמוד עבאס, וכי מאז שקוע "תהליך השלום" (הגרשיים במקור) בתרדמת. יתר על כן, לא ניתן לומר שאובמה לא הוזהר פעמים רבות מאז 2009 כי פריצת הדרך הדיפלומטית אינה אפשרית. אובמה הוא זה שהעמיד פנים, ועתה הוא מסבך את העמדת הפנים בשקר, כאילו האמת החדשה שעליו לקבל הומצאה לפני שבועיים בפי נתניהו.
ועכשיו השאלה האמיתית. האם המסע שמנהל הבית הלבן נגד נתניהו הוא ניסיון למנוע "התדרדרות" או נובע מטינה אישית או נקמנות? שואל העורך. אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, אזי שומה על אובמה לנהל מערכת יחסים שקטה מול ראש הממשלה הנבחר. אלא שנראה כי הנשיא בוחר דווקא לנפץ את המדיניות ארוכת השנים של תמיכה בישראל בזירת האומות המאוחדות. לכאורה, זו תהיה מורשתו של אובמה, משולבת בנקמה פוליטית בנתניהו. אבל את ההתדרדרות זה לא יעצור. לכן האפשרות השנייה, שמדיניותו של אובמה כלפי נתניהו היא נקמנות וטינה אישית היא הנכונה.
מאליק אובמה אינו מסתיר את האמת על אף התובנה של עורך ה"וושינגטון פוסט" כי אובמה מנהל מסע של טינה ונקמנות אישית נגד נתניהו ונגד ישראל, הוא מסרב לעבור לשלב הבא של התהליך המחשבתי כדי להבין מדוע עושה הנשיא האמריקני כל שביכולתו לנפץ את מערכת היחסים הקיימת בין ירושלים לוושינגטון. גם ה"וושינגטון פוסט" מסרב לראות, כדברי חירט וילדרס, את הפיל בחדר: האיסלאם.
ההתנהגות בשירות האיסלאם של הנשיא אובמה מתבטאת במספר רב של אירועים ואופנים. לראשונה התוועדנו לגישה זו עוד לפני שנבחר, במאי 2008, כשהכריז כי הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא "פצע פתוח המעכיר את היחסים הבינלאומיים של ארצות-הברית". לאחר מכן כאשר נשא את נאום קהיר, דרש לקבל נציגות של "האחים המוסלמים", והצהיר כי מדינת היהודים היא תוצר מערבי של שואת היהודים באירופה. בהמשך נקט זלזול בישראל בביקוריו של נתניהו בארה"ב. שיא הזלזול במדינת היהודים היה כשאילץ את ראש ממשלת היהודים להתעמת איתו בפרהסיה בחדר הסגלגל. הרי לא ייתכן שנתניהו לא מסר לאובמה את עמדתו בנושא של מסירת השטח ופינוי תושביו היהודיים. סביר יותר שאמר והסביר ארוכות. אך הלה לא שעה לדברים ומסר לכל העולם את ההפך, כאילו מקובלת על ישראל נוסחת הפינוי. חמתו עלתה בו להשחית כשראש הממשלה החצוף העמיד אותו על טעותו ואמר כי לעולם לא ישוב המצב ששרר ב-4 ביוני 1967.
העלבון הפומבי הלך וגבר. אם בשיחתו הכאילו-פרטית עם הנשיא סרקוזי, ואם בסירובו לדבר בפני הכנסת שהיא הסמל המובהק של ריבונות העם היהודי בארצו. בסופו של דבר הגיעו הדברים למאמצים הבלתי נלאים להחליף את ממשלת נתניהו, מתוך הממשלה, עת ידעה האופוזיציה שבתוך הממשלה כי תזכה לכל התמיכה והמימון הדרושים לשכנע את העם כי ממשלה שהנשיא האמריקני אינו נוטה לה חסד - אינה בת קיימא.
עם כשלון מהלך זה נפרצו כל הסכרים, והטינה המובנית פרצה החוצה. הסימן הראשון היה ההתגוללות על מדינת היהודים סביב הקריאה של ראש מפלגה לצאת ולהצביע כי המתנגדים הפוליטיים יוצאים בהמוניהם - קריאה לגיטימית בכל מדינה דמוקרטית ובמיוחד בארה"ב. הסימן השני הוא הניסיון הנואש להשיג הסכם עם אירן, כזה שישמר את יכולתה לייצר נשק גרעיני המכוון בריש גלי נגד ישראל. הסימן השלישי הוא התמיכה בכוח המשותף בהנהגת סעודיה להדברת המרד החות'י בתימן. רק כך אפשר להבין את פניית הפרסה בנושא של חימוש מצרים, ואת הנוכחות של כוחות סודן בכוח המשותף. הנה סוף-סוף הערבים מתאחדים למאמץ צבאי משותף, ולאחר שיתאמנו על החות'ים, יוכלו להפנות את כל העוצמה הזו נגד ישראל.
ומניין לי כל זה? אמור לי מי חבריך, מי יועציך, ואומר לך מי אתה. מבחינת יועצים יהודיים, ברי שמדובר ביהודים שהריבונות היהודית בארץ ישראל היא להם לצנינים, כגון ג'רמי בן-עמי העומד בראש ארגון "ג'יי סטריט", מרשה פרידמן השוללת את המדינה היהודית מכל וכל, ו
מרטין אינדיק סגן נשיא מכון ברוקינגס, הממומן בנדיבות על-ידי קטר.
בין המוסלמים בולט מאליק אובמה, אחיו הבכור של הנשיא מצד אביו, וכידוע, הזהות המוסלמית אינה נקבעת על-ידי האם. מאליק הוא אדם מאוד פעיל. הוא יו"ר המוסד של ברקּ ה. אובמה בוושינגטון הבירה. הוא קיבל מלוֹאיס לרנר, ראש מחלקת המלכ"רים במשרד מס ההכנסה של ארה"ב, מעמד של עמותה פטורה ממס, הפועלת לאסוף כספים עבור הארגון שלו בסודן. במקביל, הוא גם יו"ר של ארגון הדעווה (קידום דת האיסלאם) בח'רטום בירת סודן, בברכת עומר אלבאשיר, מדינה ואיש הרשומים כישויות טרור במשרד החוץ האמריקני. כיו"ר הארגון, נראה מאליק לוחץ יד לסואר א-דהב, נציגו של אלבאשיר הנוהג לבקר תכופות אצל ידידו
איסמעיל הנייה, בנוכחות יוסף אלקרדאווי המנהיג הרוחני של "האחים המוסלמים". ארגון הדעווה מעביר כסף לחמאס לצורך הצטיידות בנשק ותחמושת דרך בנק אל-שמאל, מיסודו של אוסמה בן-לאדן.
מאליק נוהג להצטלם עם צעיף של חמאס שעליו רקומה פלשתין השלמה מצד אחד, והכתובת ירושלים אלקודס היא שלנו בצידו השני. כל זה אינו מפריע לו להתארח תכופות בבית הלבן בחדר הסגלגל בתלבושת האפרו-מוסלמית המקובלת.
מאליק אומר לכל מי שמוכן לשמוע שאחיו הצעיר ברק חוסיין הוא מוסלמי, חדור באיסלאם, ואין לערער על הוויתו המוסלמית. כמה הם קרובים? "כמובן שאנו קרובים" אומר מאליק. "אני הבאתי אותו לקוגלו (המתחם של החמולה בקניה) ב-1988 כי חשבתי שחשוב שישוב הביתה ויתוודע אל מקורותיו, אל שורשיו" מדגיש מאליק, פוליגמיסט של 12 נשים. אבל מי מקשיב? לבטח לא התקשורת שהעלימה את ביקוריו התכופים של ברק אובמה הצעיר בפקיסטן של שנות ה-1980'.
עכשיו כשהפיל שבחדר כבר אינו שקוף, אין צורך לתהות יותר מדי כדי להבין את מדיניותה של ארה"ב בהנהגת אובמה. לא היה מהפך בדרך המחשבה של הנשיא האמריקני-קנייתי-מוסלמי, אלא עקביות בחתירה נגד המדינה היהודית בארץ ישראל. עלינו להתכונן ל-22 חודשים ארוכים וקשים שבהם ינסה אובמה להשלים את המלאכה, אם במגלב הסוני ואם בקרדום השיעי.
לנו נותר רק לקוות שהמגלב והקרדום יסתבכו כל כך ביניהם, כך שלא יישאר להם כוח אלינו.
