לא הייתה תנועת התגיירות המונית

פרופ' שלמה זנד טען בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" שהיהודים החיים כיום אינם צאצאי היהודים שחיו בארץ בעבר אלא צאצאי גרים. הוא טען שבתקופת המשנה והתלמוד הייתה התגיירות המונית של גויים וזהו ההסבר לגידול במספר היהודים בתפוצות בתקופה הרומית. לדעת זנד, לא הייתה הגלייה של יהודים מארץ ישראל ע"י השלטון הרומי והתפוצה היהודית נוצרה מהגירת יהודים מהארץ וגדלה בשל הגרים. המחקר ב-25 השנים האחרונות מפריך את התזה של זנד. למרבה הצער זנד לא טרח להביא את כל החוקרים שעסקו בנושא. אומנם בין שלהי המאה ה-19 ועד קרוב לאמצע המאה ה-20 הדעה שהייתה מקובלת על רוב החוקרים הייתה שהייתה תנועת התגיירות המונית והיא מהווה הסבר לעליה המשמעותית במספר היהודים בתפוצות בתקופה הרומית. אבל, ב-25 השנים האחרונות החלו חוקרים לערער על התזה הזאת. חוקרים תרגמו מחדש את הספרות היהודית-יוונית והיוונית-רומית שעסקו בנושא היהודי והגיעו למסקנה שהתרגומים אינם מדויקים (בין השאר בעיה בתרגום המונחים) ואינם משקפים תופעת גיור רחבה אלא תופעה של אוהדי יהדות. החוקרים הגיעו למסקנה שלא הייתה תנועת התגיירות המונית אבל הייתה תופעה רחבה של גויים שאימצו באופן חלקי מנהגים יהודיים כמו שמירת השבת, כשרות ועוד. גויים אלה הכירו את היהדות מהספרות היהודית יוונית של סופרים כמו פילון האלכסנדרוני ואחרים או שמעו מפי יהודים שהכירו על דתם או ביקרו מתוך סקרנות בבתי הכנסת שקמו בתפוצות והושפעו. במקורות היהודיים והיוונים-רומיים כונו גויים אוהדי יהדות בשם "יראי אלוהים". "יראי האלוהים" לא התגיירו ולא הצטרפו לקהילות היהודיות שהרי גיור מחייב לעבור טבילה ומילה, לנתק את הקשרים המשפחתיים והחברתיים עם העולם היווני- רומי ולהצטרף לעם ישראל. החברות בפוליס היוונית- רומית הייתה קשורה בפולחן האלילי של הפוליס וגיור פירושו היה ניתוק מהקהילה היוונית-רומית. מיכאל בירד (לא יהודי) כתב "אנו יודעים שכתוצאה ממגע ישיר של יהודים עם פאגנים, פגאנים מסוימים המירו דתם ליהדות...עובדה היא שפאגנים רבים אימצו מנהגים יהודיים ונשארו אוהדים לאמונות יהודיות ואחדים אפילו הרחיקו לכת וויתרו על מנהגי אבותיהם והתגיירו". זוהי גם מסקנתו של מרטין גודמן מהמחקר שערך. הוא הגיע למסקנה שהגידול במספר היהודים היה תוצאה של מצוות פרו ורבו שגרמה לריבוי טבעי גבוה. היסטוריונים יוונים-רומיים התייחסו אף הם לריבוי הטבעי הגבוה בקרב יהודים. המקורות היהודיים התגאו בהשפעה היהודית וראו בה הוכחה לעליונות האל היהודי. מחקרים דמוגרפיים ומחקרים העוסקים בפוריות האישה בתקופה העתיקה מאשרים אף הם שהריבוי הטבעי בקרב יהודים היה גבוה מהמקובל בעולם היווני- רומי. מלבד הקושי של הניתוק המשפחתי - חברתי הייתה גם בעיית המילה. בתנאים הסניטריים וברמת הרפואה של אותם ימים מילה של אדם מבוגר הייתה כרוכה בסיכון. אבל מעל לכל, ברומא היה חוק שאסר מילה משום שבתרבות היוונית- רומית מילה נחשבה לסירוס. חוק זה היה קיים עוד לפני שהקיסר אדריאנוס חידש את תוקפו בהקשר לאירועי מרד בר-כוכבא (132 - 135 לסה"נ) וכלל בהדגשה את היהודים באיסור המילה. הקיסר אנטונינוס פיוס (86 - 161 לסה"נ) ביטל את תחולת החוק על יהודים והותיר את האיסור לגבי לא-יהודים. העונשים בחוק הרומי על מילה לגבי המוהל והנמהל היו חמורים ביותר. בסנט הרומי ובקרב הקיסרים הייתה התנגדות לתופעת המשיכה ליהדות והקיסרים הרומים רדפו את הנמשכים אחר דת היהודים, אוהדים וגרים. הקיסר דומיטיאנוס (81 - 96) אילץ גרים ו"יראי אלוהים" לשלם את מס היהודים. מס זה הוטל על כל יהודי הקיסרות לאחר חורבן בית המקדש כתחליף למחצית השקל שנהגו יהודי התפוצות לתרום לבית המקדש. הקיסר לא הבחין בין אוהדים לגרים. כך הוטלה מעמסה כספית על האוהדים ואילצה אותם להחליט אם להמשיך באהדתם ליהדות. גם חלק מהסופרים היוונים- רומיים לא הבחינו בין אוהדים לגרים. מהמקורות ניתן להסיק בוודאות שהיו אלה בעיקר נשים ולא גברים שהתגיירו. אבל, כאמור, ההתגיירות הייתה תופעה שולית לעומת התופעה של אוהדים "יראי אלוהים". "יראי האלוהים" נהגו לבקר בבתי הכנסת ואף תרמו כספים אבל לא הפכו לחלק מהקהילה. "יראי אלוהים" רבים מצאו בסופו של דבר את מקומם בנצרות לאחר שהנוצרים הראשונים שראו עצמם כיהודים ניתקו קשריהם עם היהדות באמצע המאה ה-1 לסה"נ ולא דרשו מילה כתנאי להצטרפות לכנסיה הנוצרית. הפיכת הנצרות לדת הקיסרות בימי הקיסר קונסטנטינוס ב-313 לסה"נ זרזה את תהליך ההתנצרות של "יראי אלוהים". המחלוקת בין החוקרים נסבה בהקשר זה על השאלה האם המימסד היהודי (חכמי הסנהדרין) והקהילות היהודיות ניהלו פעילות מיסיונרית שזכתה להצלחה והביאה גרים רבים לישראל. גם בעניין זה חל שינוי במחקר והחוקרים כיום נותנים מספר הסברים. חלקם, סבורים שלא הייתה פעילות מיסיונרית מאורגנת ע"י החכמים או הקהילות, חלקם סבורים שהיו יהודים יחידים שפעלו מיוזמתם כמו במקרה המפורסם של התגיירות המלכה הלני ובנה מלך חייבר. אחרים סבורים שיהודים בקהילות בתפוצות היו מעוניינים באוהדים מסיבות פוליטיות על-רקע היותם מיעוט אתני- דתי, ואחרים בדעה שיהודים לא עסקו כלל בפעילות מיסיונרית והיוזמה להתגיירות באה מגויים שהעריצו את היהדות. היו מספר סיבות למשיכה של אוהדים וגרים ליהדות. העולם האלילי היווני-רומי היה במשבר דתי. התקופה בה הפכה היהדות לדת בעלת כוח משיכה במסגרת האימפריה הרומית החלה בערך באמצע המאה השנייה לפנה"ס, כאשר נוסדה בעיר רומא קהילה יהודית והגיעה לשיאה במאה ה-1 לסה"נ. התופעה נמשכה עד בערך אמצע המאה השנייה לסה"נ. תופעת המשיכה ליהדות לא הגיעה לקיצה בעקבות כשלון המרד הגדול אבל, מרד בר-כוכבא, הוכיח שהאל היהודי הוא חסר אונים מול האימפריה הרומית. מרד בר-כוכבא וגזירות אדריאנוס היו נקודת המפנה בתולדות הגיור לדעת פרופ' לואיס.ה. פלדמן. באותם ימים היהדות לא דגלה בהסתגרות והיהודים השתלבו בחברה הכללית מבלי לוותר על יהדותם.

הרקע למשיכה ליהדות היה:

• אכזבה מהדתות האליליות - לדעת פרופ' לוין תופעת ההתגיירות בעולם ההלניסטי- רומי הייתה חלק מתופעה רחבה יותר של ההימשכות של אנשים רבים לדתות במזרח ופולחניו. פרופ' מנחם שטרן הדגיש את המצב הדתי ברחבי האימפריה הרומית על-רקע התערערות הדתות של יוון ורומא. כוח המשיכה של היהדות נבע מהיאוש של רבים מעולמם הרוחני האלילי.

• תפישת האלוהות ביהדות - היהדות הציעה אמונה באל אחד במקום סגידה לפסלים, אורח חיים מקיף המושתת על ערכים מוסריים ועזרה הדדית, חיים קהילתיים וביטחון בגאולה אישית. היהדות, כתב פרופ' שטרן, דברה אל הרגש וגם אל השכל לא פחות מהשיטות הפילוסופיות.

• תרגום התנ"ך ליוונית - תרגום ה-70 שנעשה באלכסנדריה במאה ה- 3 לפנה"ס לצורכי הקהילה דוברת היוונית באלכסנדריה הביא להפצת הידע על היהדות בחוגים רחבים.

• תורת המוסר היהודית - בעולם האלילי הייתה ביקורת על הנורמות המוסריות הירודות כמו הפקרת ילדים חלשים לאחר לידתם, משכב זכר, מעשי זימה ואונס.

• המסגרת הקהילתית של סולידריות ועזרה הדדית - היהדות נתנה, לדעת פרופ' לוין, מספר הטבות חברתיות וכלכליות. ההצטרפות לקהילה נתנה לחבריה תחושת אחדות, שירותי סעד, זכויות שהשלטון הרומי אישר ליהודים ותחושת ביטחון וגאווה.

• הזכויות הייחודיות שניתנו ליהודים באימפריה הרומית - היהודים היו היחידים שקיבלו זכות להתארגן בקהילות, ניתן להם פטור מחובת ההשתתפות בפולחני הערים בהן התגוררו, הם שוחררו משירות צבאי, ואף היו פטורים מלהופיע בבתי משפט בשבתות. כמו-כן, קיבלו היהודים רשות לאסוף תרומות לבית המקדש ולהעבירם לירושלים. זכות ההתארגנות איפשרה לקהילות היהודיות להקים מוסדות קהילתיים, להקים עבורם בניינים ולהחזיק ברכוש קהילתי. הקיסרים יוליוס קיסר ואוגוסטוס הם שהניחו את היסודות למדיניות הסובלנות כלפי היהודים.

האחדות המדינית, הביטחון והקשרים הכלכליים ההדוקים בין חלקי האימפריה יצרו תנאים נוחים להתפשטות רעיונות חדשים. בעקבות המרידות לא נלקחו מהיהודים זכויותיהם, ומעמדם המשפטי לא השתנה, אבל מעמדם החל להתערער עם הפיכת הנצרות לדת הקיסרות ב-313 לסה"נ והשפעת הנצרות על הקיסרים הביאה, בהדרגה, לשינוי רעה במעמדם המשפטי.