מעלילות סבא של ד"ר יועז הנדל

במאמר הראשון שכתבתי על סיפורי סבא של ד"ר יועז הנדל, ציינתי במפורש: "אני מקווה שמדובר בעלילה דמיונית". אך לי יש שיח כואב עם הסיפור של הנדל על סבו, כפי שפורסם בעיתון ידיעות אחרונות. הנדל מעיד, זה לא דמיון, ש"סבי היה עולה חדש מפולין, שמשפחתו הושמדה בשואה. מישהו נתן לו מדים, צייד אותו בנשק ושלח אותו להילחם...". מהמלחמה הזו חזר הסבא עם סיפור שהוא "אסף אוזניים של חיילים ערבים באזור אשקלון, לפחות כך סיפר, כשדיבר על המלחמה ההיא". יועז הנדל ממקם את סבו לא במישוריות דמיונית, אלא במציאות החיים הכואבת כ"יהודי בשרשרת הדורות, שלמד על בשרו, שיש אותנו ויש את אלה ששונאים אותנו, בלי אתוס חינוכי, בלי שיעורים על טוהר הנשק, ובלי גבורה מיוחדת...". הוא מעיד, שאין לו מושג "מה עושים עם תנוכי אוזניים או עורלות אחרי שאוסרים אותן". אך יש לו תובנה נוספת מרככת, שאולי "האמת היחידה היא תרנגולת מקרקרת, שהביא הביתה מהמלחמה ושק של סבונים, שמצא ושימש אותו בתקופת הצנע". מאמרי הראשון זכה לשלל תגובות. באחת מהן נדרשתי להתעשת, כי אני חי במדינה בזכות "יהודים כשרים ואמיצים כמו סבא של יועז ". כן אני חי בזכות "האצ"ל - אשר בשנת 1948 בדיר יאסין רצחו ערבים" ואלה שלא רצחו "שחררו לספר לעולם הערבי את גבורת היהודים". בתגובה נוספת הבהיר מגיב, שפלשתינים מעידים, כי סיפור דיר יאסין "גרם לבהלת מנוסת ערבים מהארץ, ולכן אני נדרש להוקיר תודה לאצ"ל". אני חוזר ושואל את ד"ר יועז הנדל, האם לא רעדו לו הידיים כשהקליד את המילים: "אסף אוזניים של חיילים ערבים באזור אשקלון". גם אבי היה במלחמה הזו. הוא שבעם ביקורת על התנהגות כושלת של הנהגת הציבור הערבי, עם תובנה כואבת את מנוסת ערביי ראס אל עין ליד פתח תקוה והרג של חפים מפשע בעת גירוש ערביי לוד במבצע דני. לכאב הזה של גירוש ערביי לוד במבצע דני נתן ביטוי גם המשורר נתן אלתרמן בשיר על זאת בעיתון "דבר" ב-19.11.1948. חָצָה עַל הַגִּ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה נַעַר עַז וְחָמוֹשׁ וּבָרְחוֹב הַמְּדֻבָּר אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר. וְהַּנַער חִיֵּך בְּשִּנֵּי חָלָב אֲנַסֶּה הַמִּקְלַע...וְנִסָּה רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו וְדָמוֹ אֶֶל הַכֹּתֶל כִּסֶּה. יועז הנדל מספר על סבא שאסף אוזניים, "כך לפחות סיפר הסבא, עליו השלום". (אולי יד נעלמה, כרתה את האוזניים? והסבא רק אסף). נתן אלתרמן כותב עדות שירית בטור השביעי בעיתון "דבר" לאחר סיור שערך בעיר לוד עם האלוף יצחק שדה. בסיור השתתף גם המשורר יעקב אורלנד. בחוקים מתלהמים מתוצרת בנט-ליברמן-דדון-רגב לא נוכל למחוק מהזיכרון הפלשתיני את הנכחת המראות והמעשים, שסיפר הסבא של ד"ר יועז הנדל, עליו השלום, והנער עם שיני חלב על הג'יפ ששטף באש המקלע את הזקן בעיר לוד. יש להם נוכחות חזקה. אנחנו כיהודים שחווינו את חווית ההתמודדות עם היד הגרומה של המוות, שביקשה לחסל אותנו כעם, חייבים גם להכיל את הכאב של עם שחי לצדנו. כאבם של אזרחים במדינת ישראל, "שהפכו לעדים היסטוריים לא משום שראו את הדברים, אלא משום ששמענו אותם" (סלמן נאטור בפתח דבר לספרו "הזיכרון שוחח איתי והסתלק") וישנם לא מעטים שחוו את האירועים על בשרם. ד"ר יועז הנדל משתעשע בסיפורי סבא, שנטל אוזניים של ערבים. בנט-ליברמן-דדון-רגב דורשים מהם בחוק לא להתייחד עם הכאב שלא עוזב אותם. ש"פקודת הקצין שפקד על חייל לקחת אותם ולהתרחק, הוא התרחק עם הארבעה לטווח של חמישים מטרים. הרימו ידיים. עם הגב לקיר... לחץ על ההדק. הוא שמע לחישות."שתקו יא חמורים". טראח. טראח. טראח. כעבור שניות אחדות היו הגופות מוטלות לנגד עינינו. הפלאחים הביטו במבטים אחרונים של פרידה"( סלמאן נאטור, הזיכרון שוחח איתי והסתלק, עמ' 122). ד"ר יועז נדל, כמו שאתה אינך יכול להיפרד מכאב וסבל דורות יהודיים, כך הפלשתינים אזרחי ישראל לא נפרדו ולא ייפרדו ממבטי הנרצחים ו"מצרחותיהם של התינוקות המפוחדים שקרעו את הדממה שליוותה את שקיעת השמש מאחורי הגבעות שממול..." (שם, עמ' 123) . לא נמנע בכוח את הזיכרון של הדור השני והשלישי של אותם "האנשים שמיהרו להימלט מהמוות. ביניהם הייתה אישה הרה, שנפלה על הארץ. אחרת לפתה תינוק בן יומו, שעף מידיה, כמו שעפו ברוח הכאפיות של הגברים ונרמסו תחת רגליהם". (שם עמ' 123). למען החיים, למען העתיד, נבנה זיכרון המכיל זה את כאבו של זה. זיכרון מכבד.