בסוף השבוע שעבר ליוויתי לדרכה האחרונה את חברתי הטובה מירה אואן לבית טרטנר ז"ל. מירה היא חברת הילדות הראשונה ממנה נפרדתי לעולמים. שתינו באנו "מאותו הכפר", מחיפה. שתינו למדנו 12 שנה יחד בביה"ס הריאלי החל מכיתה א' עד הבגרות. היינו בגדנ"ע ובמחנות עבודה, היינו בתנועת הצופים. היינו תקופה ארוכה "החברות הכי טובות".
מירה גרה עם הוריה ושעיה (ישעיהו) אחיה הבכור ברחוב יל"ג בחיפה, רחוב שבזמן המאורעות נחשב אפילו למסוכן. אני זוכרת את הוריה ממוצא צ'כי, אנשים נעימים ועדינים שקיבלו אותי ואת שאר חבריה של מירה בחום. בנעורי לנתי מידי פעם בדירתם בחברתה של מירה וזו הייתה חגיגה.
מירה הייתה מלכת הכיתה. צמה בהירה עבה נפלה בכל הדרה על כתפה, עיניים ירקרקות. היה לה חן מיוחד ותכונה של מנהיגה. כולם רצו את חברתה והבנים חיזרו אחריה. היא הייתה מוכשרת ותלמידה טובה והתבלטה בכישרון המוזיקה שלה. כשהיינו בכיתה ג', אני זוכרת ששרנו שיר שהמורה לימדה אותנו. מירה ישבה שורה אחת לפניי, לפתע בעיצומה של השירה בה התרכזתי, קלטו עיניי את מבטה. היא הסתובבה ונשארה כך יושבת מאזינה לשירתי. הייתי נבוכה במקצת והיא אמרה בטון של מנהיגה שעל פיה נפסק כל דבר: "המשיכי, המשיכי, את שרה נפלא". מאז, היא רשמה אותי בתוכניות שלה לעתיד ועיצבה את "הקריירה" שלי לפחות למספר שנים... היא הייתה המנצחת ומארגנת המקהלה בצופים ובביה"ס בכיתות יותר גבוהות ואני הייתי הסולנית בקול הסופרן. היא ניגנה על פסנתר וליוותה אותנו בביצוע השירים תוך כדי ניצוח.
סודות מתוקים לימים, עזבתי את תנועת הצופים לטובת תזמורת הגדנ"ע ומירה כעסה: "קלקלת לי את התוכניות, הכנתי לך שירי סולו רבים"...
אני זוכרת שכאשר למדנו בכתה ז' או ח', חלתה בסקרלטינה. בימים ההם המחלה נחשבה למידבקת במיוחד ומירה נאלצה להישאר בבידוד בביתה זמן רב. אנו החברות כתבנו לה מכתבים, הגענו לחצר ביתה ואמה שלשלה חבל עם סלסלה בה שמנו את המכתבים. אני עדכנתי אותה בכל מחשבותיי, גם בשיעורי הבית ובעיקר בענייני "נשים קטנות" ובסודות מתוקים שהיו שמורים לשתינו בלבד.
לאחר סיום התיכון נפרדו דרכנו. מירה המשיכה עם בוגרי הצופים ושרתה בנח"ל בקיבוץ חצרים. לימים החליטה לעזוב וללמוד את הוראת המוזיקה ב"אורנים" ומשם נסעה ללונדון ללמוד שיטה מיוחדת בחינוך מוסיקלי-שיטת דלקרוז. היא המשיכה את לימודיה בארץ באוניברסיטה העברית לשון וסוציולוגיה ולימודי קומוניקציה במגמת החינוך הלשוני. פעם נוספת נסעה ללונדון כשליחה בנושא לימוד השפה העברית. שם פגשה את בעלה לעתיד, רוג'ר, לו נישאה. מאוחר יותר נולדו לה כרמל ודן שהיו לאורך כל השנים מקור גאוותם. לאחר מספר שנים חזרה כל המשפחה לארץ. מירה המשיכה את עבודתה במכללת דוד ילין ובמט"ח, הוראת מורים בפיתוח תוכניות לימודים בעברית לארץ ולבתי ספר בחו"ל. היא כתבה ספרים רבים במסגרת תוכניות רבות ביניהם תוכנית "ניצנים" שפותחה במסגרת פרויקט להוראת העברית לגיל הרך בשיתוף בתי ספר יהודיים מארצות רבות בעולם. הגוגל מלא במידע על ספריה והישגיה בתחום זה.
התמודדות אמיצה השנים חלפו וכל אחת מאיתנו עברה מסלול חיים שונה שהזמן והמקום לא זימן אותנו יחד למחיצה אחת. אולם, ביום שנפגשנו שנית לפני כשש שנים, הרגשנו שתינו כאילו היה זה אך אתמול. אותה מירה, אותו טון דיבור, אותם העיניים הירוקות, אותו זיק שובבות והומור דק. החיים לא הקלו על מירה. מחלת הסרטן תקפה אותה בפעם הראשונה ולאחר טיפולים והתמודדות אמיצה היא גברה עליה. היא המשיכה בעבודתה היצירתית. היא גם שרה שנים במקהלת הקיבוצים הידועה, עבורה כתחביב שנתן לה חמצן ומילא את נשמתה.
המחלה הארורה תקפה אותה שנית והפעם בצורה חריפה ביותר. מירה כבר סבתא לשתיים, התמודדה באומץ לב. היא המשיכה בעבודתה, במקהלה, השקיעה הרבה מכישרונה וזמנה לנכדותיה.
בשנים האחרונות לחייה נפגשנו לעתים תכופות. השנה האחרונה הייתה נתיב ייסורים עבורה. למרות זאת דאגה לבעלה רוג'ר שסבל מבעיות בריאותיות קשות, תכננה וביצעה נסיעות קצרות לחו"ל כולל נסיעת שורשים לצ'כיה עם ילדיה. כאשר הבינה שימיה קצרים היא תכננה מפגש פרידה מרגש מכול מקורביה וחבריה כולל עמיתיה במקהלה אותו כינתה: "קנונים למירה". האירוע התקיים לפני כחמישה חודשים באולם בתל אביב ביום שישי בבוקר. לאחר המפגשים המרגשים והשיחות האינטימיות, התכנסנו באולם עם הפסנתר וביחד עם מירה, תוך כדי קריאת המילים מחוברת מיוחדת שחולקה לנו וכונתה באותו שם של האירוע, שרנו ממיטב היצירות המוסיקליות אותן היא ביצעה בקונצרטים עם תזמורות רבות כולל הפילהרמונית שלנו. למרות שלא נאמרה מילה על מחלתה כולם ידעו שזו פגישת פרידה.
התרגעות במשך חמשת החודשים האחרונים התרבו פגישותינו. מירה אהבה את הים ונסענו למרינה שם שאפה את האוויר הצח לגופה המיוסר.
ביקרנו במספר קונצרטים יחד, לפעמים, לבקשתה המיוחדת של מירה, גם עם רוג'ר שהיה מרותק לכסא גלגלים אך אהב מוזיקה קלאסית ובעיקר יצירות של באך שגרמו לו להנאה רבה. ביקרתי אותה פעמים רבות בבית החולים, בשיקום, בבית. פגישתנו האחרונה הייתה בשבת לפני שבועיים. היא דיברה בקושי רב. עיניה החכמות הביעו השלמה עם גורלה המר ורק צילומיהן של נכדותיה שהיו תלויות בצד מיטתה הצליחו לגרום לה לחייך. המחמאה שלי לגביהן הפיחה בה כוח ועוצמה. היא מסרה לי את הנייד שלה וביקשה שאפתח את התמונות הנוספות של נכדותיה כדי שאצפה בן. היא חייכה מאושר ועם כל חולשתה שאלה אותי על נכדי תומר בן השנתיים וביקשה לראות תמונה שלו. לאחר מכן לחשה לי שהיא מצטערת שהביקור יהיה קצר שכן היא לא חשה בטוב. נפרדתי ממנה, וידעתי שלא אראה אותה שוב.
מירה הוטמנה בבית הקברות בקיבוץ החותרים. ספדו לה אחיה ישעיהו תדמור, בתה כרמל, בנה דן וחברות מתקופות שונות. פגשתי שם מספר חברים וחברות מהמחזור שלנו בבית הספר הריאלי. הפרחים נערמו על קברה הטרי. חברי המקהלה עמדו סביב קברה ושרו את אחד השירים שאהבה, "התרגעות", שיר שתורגם משפת הלדינו. ואכן, הייתה אווירה של עצב אבל גם רוגע, של קבלת המוות, בדיוק כפי שמירה קיבלה אותו בתקופה האחרונה. ידענו שהיא כבר לא סובלת. לכל אחד מהנוכחים היא הותירה זיכרונות נפלאים ואנחנו, בני אותו מחזור נפרדנו כל אחד לדרכו, בטוחתני עם הרהורים על מהות החיים הקצרים, עם גלישה לעבר ותהייה לגבי העתיד.
מירהל'ה, יהי זכרך ברוך, את תחסרי לי מאוד.
