אמש חזרתי מהסרט אישה בזהב המציג קורות משפחה אחת בשואה, שהייתה מעשירי העיר באוסטריה שגם הם הוכחדו בשואה, למרות שחלק מהם שרדו כי ברחו בזמן.
הסרט מציג את הפסוק האלמותי מהתנך "הרצחת וגם ירשת". לא רק שרצחו אותם אלא שדדו מהם את אוצרות התרבות שאספו במשך השנים.
הסרט מציג את שתי הארצות האוסטריות - האחת שממשיכה את השוד ואינה מתנצלת על כך ואילו השנייה רוצה לכפר ולו במעט על העוולה.
לסרט סוף טוב, כאשר בת המשפחה מצליחה לגבור על כולם ולהשיב לרשותה את התמונה - האישה בזהב. עוד פרק בשואה שנסתר מהעין ולא הופיע בצורה כה בוטה בפרסומים השונים ודווקא הבי.בי.סי עשה על כך סרט.
נצחון על הנאצים בזמן זה נזכרתי בשני דברים. באבי שברח טרם השואה מפולניה לארץ כאשר משפחתו שנשארה, כי היה לה כל טוב, הושמדה בשואה, והשתתף בהקמת הקיבוץ דפנה ועוד ישובים. כמגויס השתתף בקרבות מלחמת השחרור, דחף אותי להתגייס לצבא וללכת להיות קצין, ומשהגשמתי את רצונו לא היה מאושר ממנו. הוא ראה בכך נצחון על הנאצים ושותפיהם.
הוא זכה גם להעניק דרגת סא"ל לנכדתו (בתי הצעירה) במעמד סגן הרמטכל. נצחון נוסף ראה בהקמת משפחתו מחדש על ילדיה נכדיה וניניה.
הזיכרון השני הוא מקצין ששרת איתי בקבע והיינו מדי פעם משוחחים, והגענו לנושא השואה, והוא ספר לי שהיה ילד בגטו בצכיה ויצא ממנו כשהוא עור ועצמות ואין מאושר ממנו שזכה להיות סא"ל בצבא ההגנה לישראל גם הוא ראה בכך נצחון אדיר.
חובה עלינו, ככתוב בהגדה לפסח, לספר לדור ודור את הסבל האיום של אלה שהושמדו בשואה ולא פחות מזה את הגבורה שהראו ההולכים למות ויותר מכך את הנס הגדול של הקמת מדינת ישראל ולשמור עליה מכל משמר.
