אימי ז"ל הייתה ניצולת שואה, או כדבריה שורדת שואה. את מוראות השואה שפקדו אותה בראשית שנות העשרים לחייה, העלתה בחלקם בכתב בתמצית. לנו ילדיה סיפרה אולי פעם אחת באריכות את אשר ארע לה בין השנים 1941 - 1945 ובכך סיימה. לא פעם הקשנו אחי הבכור ואנוכי על אמי שתספר בפרוטרוט את החוויות הקשות שחוותה. אבל היא כאשת ברזל שביקשה להניח מאחור את העבר המזוויע, אמרה לנו, שאינה חפצה שנהפוך לילדי ניצולי שואה חרדתיים. כך ניהלה את חייה עד ליום פקודתה בשנת 2002 ממחלה קשה, כי אין להניח לעבר לנהל את חייך.
אימי ילידת עיירה קטנה בשם ינובה שבליטא, אושפזה בבית החולים בעיר קובנה בחודש מאי 1941 כשכרסה בין שיניה ללדת את תינוקה. אימה התגוררה בסמוך ממתינה ללידה, על-מנת לשהות לצידה ולקחתה לביתה בתום הלידה. תוכניות לחוד והיסטוריה בהתהוותה לחוד. כעבור מספר ימים, בעודה שוהה בבית החולים ממתינה ללדת, הדי פיצוצים ויריות הפרו את הדממה. הגרמנים כבשו את ליטא מידי הרוסים ומלחמת העולם השנייה נכנסה להילוך גבוה באירופה בכלל ומדינות הבלטיות בפרט. מכאן ואילך החל מרוץ לחיים של אימי. אימי על בטנה התופחת ואימה נסו על נפשן מבית החולים מפחד הפולשים הנאצים.
הגרמנים ריכזו את כל היהודים בגטו, לשם הגיעו אימי וסבתי שמעולם לא הכרתי. לאימי נודע מיהודים תושבי העיירה ינובה שם התגוררה כי בעלה, אביה שלושת אחיה ואחותה נרצחו בידי הנאצים. עימם עוד עשרות אלפים נשים גברים וטף.
בתנאים לא תנאים, וללא סניטציה מינימלית כרעה אימי ללדת בחדר בגטו שהפך למעין מרפאה וילדה את בתה מרים. לא הייתה מאושרת ממנה, אך רגעי האושר היו במשורה וקצרים מאוד. אספקת מזון שוטף ליושבי הגטו הייתה מצומצמת. אימי שוועה לאוכל ומים לעצמה ולבת שנולדה אך כמעט ולא היה בנמצא. אימה ליקטה עבורה פת מזון שבקושי הספיקו לארוחה אחת ביום. התינוקת הלכה וגוועה בשל מחסור במזון מינימלי וביגוד הולם, עד אשר מתה בזרועות אימי. חברה קדישא שבגטו אליהם פנתה אימי היו טרודים עד צוואר להביא לקבר עשרות מתים. תינוקת בת יומה לדידם עמדה בסוף התור. בצר לה, אימי ואימה לאחר שלושה ימים שהבת שכבה עטופה ומתה בחדרן נאלצו באישון לילה להתגנב לבית העלמין המאולתר שבגטו ולחפור בציפורניהן קבר לתינוקת ולכסותה בחול. לו היו מתגלות ביציאתן היו נורות למוות. השומרים הגרמנים והליטאים משתפי הפעולה הקפידו על עוצר שהונהג בגטו.
בחלוף פרק זמן קצר, נלקחה אימי שהייתה צעירה ובריאה באופן יחסי, לעבודות כפייה עבור הגרמנים למחנה קלוגה שבאסטוניה. יחד עימה נלקחה גם אימה אולם גילה וחולשתה הפיזית היו לה לרועץ. אימה נורתה למוות לנגד עיני אימי. תהיתי כילד בשלב זה של הנרטיב, איך הצליחה אימי לשרוד לנוכח שבעת מדורי הגיהנום שעברה. מן הסתם הרצון לחיים והגיל הצעיר היוו עבורה זרז להמשיך הלאה.
העבודה במחנה קלוגה, הייתה עבודת פרך מבוקר עד לילה. הכל למען מכונת המלחמה הנאצית. החזקים שרדו והחלשים גוועו לאיטם. אלה שכשלו בדרך נורו ללא רחמים. המוציאים העיקריים לפועל של ההרג ללא רחמים היו דווקא משתפי הפעולה הליטאים. הם זכו למוניטין של רוצחים אכזריים במיוחד. אימי ציינה כי בת שחוק ליוותה תדיר את פני המרצחים הליטאים, שאת חלקם הכירה אימי מעיירת הולדתה. והנה הפכו אלה באחת למפלצות אדם ולרוצחים שפלים.
במכלול עבודות הפרך, העבודה הקשה מכל הייתה במטבח. שם נדרשו היהודים לעבוד יותר שעות מאשר האחרים. יצר הישרדותה המופלא של אימי הביאה להתנדב ולעבוד במטבח דווקא. למה? במטבח היה אוכל כמעט ללא הגבלה ושרר חום לעומת הקיפאון בחוץ בעיקר בחודשי החורף. אימי העדיפה את האוכל והחום והעבודה הקשה במטבח על פני השהייה בקור המקפיא ולהיות למרמס תחת ידם הנוגשת של הליטאים.
בין לבין היו אקציות, הווה אומר, הבריאים והחזקים ימשיכו לשרת את הצורר הנאצי במחנות כפייה והחלשים למשרפות. אימי שהוסיפה מעט משקל בעבודתה המפרכת במטבח ואף לחייה נצבעו במעט בגוון אדמדם, זכתה לחסד להמשיך ולשרת את הצורר הנאצי. האלטרנטיבה הכי קוסמת ביקום באותו רגע נתון.
לאחר שנות עבודה מפרכות במחנה קלוגה, הוגלו אימי וחברותיה ברגליים כושלות לעבוד בעיר דרזדן שבגרמניה בסוף שנת 1944. שם עבדו במפעל ליצור נשק לצבא הגרמני. ב-13 לפברואר 1945 הפציצו האמריקנים והבריטים את העיר דרזדן והרסוה כליל. עד עצם היום הזה, נצרתי בליבי, שמכל אשר חוותה אימי רגעי ההפצצה הללו היו מבחינתה הכי קשים מנשוא. השריקה של הפצצה בטרם נפילתה ליוותה את אימי שנים ארוכות. אימי התגוררה ברמת גן. בזמן מלחמת המפרץ ספגה העיר רמת גן הפצצות של טילי סקאד. כשנשמעו האזעקות, פחדה אימי משריקות שמא ישמעו. לראשונה ראיתי את אימי יראה ממשהו.
בחודש מאי 1945 גרמניה הובסה ואימי חזרה לעיירת הולדתה ינובה. שם כמובן לא מצאה איש ממשפחתה הקרובה והחלה את חייה מחדש בהקמת משפחה. הדברים המובאים לעיל אינם אלא בקליפת האגוז, מאורעות קשים שסיפרה אימי החלטתי להשמיט והבאתי את הדברים על-פי סדר כרונולוגי בלבד.
לא אחת הגיעו לאימי תלמידי תיכון ביום השואה לשמוע את סיפורה. אני זוכר שחלקם דמעו והתקשו להכיל את הדברים. אימי נהגה לומר להם, שהיא שמחה לספר להם היסטוריה, כך לדבריה, שיותר לא תחזור.
