לפני כשבוע הופתעתי לקבל מכתב שנשלח לכתובתי הישנה ברחובות ואשר זכה לעידכון בידי שכנה שזכרה אותי לטובה ושלחה אותו לכתובתי המעודכנת בתל אביב.
להפתעתי הרבה ראיתי שהוא נשלח מאיטליה. מבט מהיר על שם השולח פגש את השם "מרצ'לו". שמו החזיר אותי למחוזות ישנים. מייד שלפתי את המכתב מהמעטפה אליו היה צמוד מכתב נוסף. מספר שורות באנגלית בישרו לי את מותה של אישתו פטרישיה לפני כשלושה חודשים ממחלה קצרה. כאשר ניסה לערוך סדר באלבומים ובמסמכים, נתקל במכתב ישן נושן שהוא זכר שקיבלה אותו בזמנו ממני ומאישי והוא מצא לנכון להחזיר לי אותו לאחר מותה. הוא מקווה, הוסיף, שעדיין אנחנו באותה כתובת.
המומה החזקתי את המכתבים בידי וגלשתי בזיכרוני לאותה פגישת "קוורטט" שלי ושל ג'ו שגם הוא הלך לעולמו לפני יותר מ-11 שנה, הפגישה שלנו בסיינה, איטליה.
והסיפור הוא כזה: מאז ומתמיד הייתי סקרנית לגבי העבר של אנשים הקרובים לי ובמיוחד של אישי. לא, זו לא קנאה, זו רק סקרנות. האם זה חטא לשאול על היסטורית האהבה של בן-זוגך? אמת, גם אני הסתרתי כמה מערכות יחסים קצרות בחיי לפני שפגשתי את ג'ו, אבל במערכות המשמעותיות, את אלו שהעשירו אותי ותרמו להיות מה שאני כיום, שיתפתי אותו ושאלתי את דעתו. עשיתי זאת עוד בטרם הפכנו שנינו לזוג אוהב, שכן בראשית הכרותינו התייחסתי אל ג'ו, כאל
האח הגדול שלי שלא היה לי מעולם.
הוא היה מבוגר ממני ב-10 שנים, מנוסה, תמיד הזהיר אותי ממחזר זה או אחר... לא ידעתי שכבר אז אהב אותי, אך הוא הפנים זאת ואולי לא היה לו האומץ לומר לי, שכן אני המשכתי לבלות בחברתם של מחזרים רבים. ג'ו היה חבר נפלא, חם, חזק, שקט, מופנם אך עם עיניים חודרות וחיוך מקסים. הוא מיעט בדיבור, אבל כאשר החליט להביע את דעתו, מילותיו חדרו עמוק לשומעיו. כל מילה בסלע! גם הומור אנגלי דק היה לו, קלט את האנשים מייד ויכול היה להגדירם מדויקות בשתי מילים.
בעיצומו של רומן גדול עם גבר אחר, מצאתי עצמי מאוהבת בג'ו... תחילה התאהבתי בעיניים שלו, במבטו החודר והחם, בחוזק הנפשי שלו. כאשר הייתי בחו"ל בחופשה, חשתי בגעגועים אליו והבנתי שהוא חסר לי. חזרתי מוקדם מהמתוכנן ישר לזרועותיו. כמה נפלא היה לחוש אותו, לאהוב אותו, לדעת שאנחנו מאוהבים נפשית ופיזית. רגשותיו ותשוקותיו של ג'ו שנחסמו על-ידו במשך תקופה כה ארוכה, פרצו כלבה לוהטת מהר געש וסחפו אותנו לאקסטזה סוערת שלא ידעה גבולות. חשתי שהפעם לאחר נדודים נפשיים וחיפושים אין קץ לאהבה אמיתית, מצאתי אותה כאשר היא הייתה לידי זמן ממושך והייתי עיוורת. סוף-סוף חזרתי הביתה. כעבור שלושה חודשים נישאנו ותוך שלוש וחצי שנים נולדו לנו שלושה ילדים.
ג'ו מעולם לא ענה על שאלותיי בקשר לעברו הרומנטי. "מתי, מתי התאהבת בפעם הראשונה" שאלתי אותו מתרפקת עליו. "את הראשונה" ענה לי, "חיכיתי לך"... ניסיתי את כל הטריקים האפשריים, אך ג'ו מילא פיו מים וטען שלא הייתה אף אחת לפניי... לעומתו, משפחתו בחו"ל טענה שהוא היה רווק מבוקש ביותר שמצא זמן לבילויים גם בלוח הזמנים הצפוף שלו בהיותו רופא מנתח.
ג'ו היה דרום אפריקני והגיע לארץ כעולה חדש. כאשר נסענו לירח דבש ליוהנסבורג, עירו, הוא רוקן את תכולת דירתו ונתן לי להחליט מה לקחת לארץ. בחרתי באלבום תמונותיו החל מילדותו ובמסמכים ומכתבים רבים. אני נוסטלגית, עבורי מורשת המשפחה חשובה ביותר, כאשר במלחמת המפרץ אנשים טמנו את כספיהם בכספות, אני בחרתי בדרך זו לשמירת צילומים, נגטיבים ומכתבים... אלה הם אוצרות של החיים שלי ושל אוהביי ואין דבר חשוב מזה, עבורי לפחות.
במשך הזמן התחלתי לנבור במכתביו ובתמונותיו והינה מצאתי מספר תמונות של בחורות יפיפיות, אחת ישראלית בשם מיקי שכתבה מאחורי תמונתה: "לג'ו, ששכח לומר לי שלום" והתאריך אוקטובר 1945. מאחורי התמונה של הבחורה השנייה הייתה הקדשה קצרה בלבד עם חתימת שמה "אנג'לה". בנוסף, מצאתי מכתב צהוב מיושן כתוב באיטלקית וחתום עליו שוב השם של הנערה בתמונה: אנג'לה. למעלה במכתב בצד שמאל היה כתוב Finale Ligure והתאריך May 1945. מייד ידעתי שהמילה Ligure היא כמו בצרפתית (מלחמה) La Guerre, ו-Finale זה סיום, כלומר סוף המלחמה והתאריך מאי 1945 אכן אימת השערה זו.
ג'ו היה כבן 18 כאשר התגייס לצבא הדרום אפריקני במלחמת העולם השנייה בשנת 1943. הוא נשלח לאיטליה ושהה בהרים במשך שנתיים עד לסיום המלחמה. משם עבר דרך א"י בחזרה לדרום אפריקה. הפאזל החל להתמלא... עכשיו נותר לפענח את הכתוב במכתב. חוץ מפענוח המילים Finale Ligure "סוף המלחמה", הבנתי את מילות הפתיחה: Caro Jo כלומר, ג'ו היקר...
יכולתי לפנות למספר רופאים שעבדו עם ג'ו ואשר למדו רפואה באיטליה, אבל כמובן לא רציתי לשתף אותם בעברו של הבוס שלהם... ובכלל, זה לא דיסקרטי... וכך עברו ימים, שבועות, חודשים ואף שנים, ולמעשה שכחתי מהמכתב. התבגרתי והפסקתי ל"נדנד" לאישי, קיבלתי אותו מעוצב ומושלם, ואם חלק מהנשים בעבר תרמו משהו לתכונותיו הנעלות, אני רק צריכה להודות להן.
המכתב נותר טמון במגירה בתיקיה מיוחדת לנוסטלגיה, המשיך להצהיב, אם כי אני דאגתי לצלם אותו כדי שלא יישחק לגמרה. ב-1988 החלטנו ג'ו ואני לנסוע ללא הילדים לאיטליה. תחילה היה כינוס בקאן בצרפת, משם שכרנו רכב והחלטנו לנסוע דרך הריביירה הצרפתית, אל הריביירה האיטלקית עד לסיינה ולרומא התחנה הסופית. אינני יודעת איך, אבל בשנייה האחרונה לפני שעזבנו את הבית לשדה התעופה, התעורר בי השד הקטן והשובב והאץ בי לפתוח את מגירת הנוסטלגיה, לשלוף את המכתב הצהוב ולהטמין אותו בתיקי.
הכינוס בקאן היה כרגיל משולב עם ארוחות ערב ומסיבות קוקטייל, סיורים בעיר ובסביבה, מפגש עם עמיתים ותיקים וחדשים מכל בעולם. לאחר שלושה ימים המשכנו במכונית שכורה לתוכנית הסיורים בשתי הריביירות, תוכנית שהייתה גמישה ביותר, שכן לא הזמנו בתי מלון מראש, פרט ברומא ובסיינה. רצינו להרגיש חופשי ולהיעצר במקום קטן כגדול לפי מצב רוחנו ורצוננו. עצרנו במונקו המלכותית והאלגנטית, בסנטה מרגריטה היפהפייה, בפורטפינו, בפירנצה, בערים קטנות ודרך ההרים. ג'ו היה נהג מנוסה והכיר את איטליה היטב. כאשר הגענו לסיינה, נרשמנו למלון שהוזמן, שמנו חפצינו והחלטנו לגשת למסעדה מומלצת לארוחת צהריים של חג הפסחא.
הושיבו אותנו בשולחן קטן אחד מול השני, כמעט ללא מרווח בין שאר השולחנות. לידינו ישב זוג צעיר מאוהב שנראה לי כנשוי טרי. האישה ישבה לידי והגבר ליד ג'ו. התפריט הסתבר היה אחיד לכולם, ואני שאלתי באנגלית את ג'ו אם הוא יכול באיטלקית העילגת שלו להזמין עבורי מנה אחרת. האישה הצעירה פנתה אלינו באנגלית מצוינת והציעה את עזרתה. היא הסבירה שזו ארוחת חג ואכן היא אחידה לכולם.
התחלנו לשוחח באנגלית והסתבר שהם זוג נשוי טרי. לה קראו פטרישיה ולו מרצ'לו. הוא במקור מסיינה. היא ממקום קטן בריביירה. הם נפגשו במקרה ברומא, התאהבו ונישאו כמה חודשים לפני-כן. נוצרה כימיה בין ארבעתנו. היין סופק לנו ללא הגבלה והתוצאות לא איחרו לבוא. מצב הרוח העליז החל להשתלט על כולנו. צחקנו וסיפרנו אנקדוטות ורשמים, התבדחנו ובשיא העליצות, שלפתי את המכתב מתיקי וביקשתי מפטרישיה לתרגם אותו.
ג'ו פער את פיו בהפתעה. איך, איפה מצאת אותו? ואני בחיוך אמרתי לו: מה אתה חושב, שהייתי נותנת לך להשאיר אותו ביוהנסבורג בדירה עד שהיה נזרק לאשפה? הוא חייך ופטרישיה החלה לתרגם לא לפני שאמרתי לה בגאווה שהבנתי את הפירוש של Finale Ligure, סוף המלחמה כפי שגם התאריך מאי 1945 מציין זאת.
פטרישיה הסתכלה על המכתב, ומייד אמרה לי שזה לא "סוף המלחמה" אלא שם מקום באיטליה, ומשם היא הגיעה... זהו אזור של שלוש ערים קטנות שהיום הן מאוחדות והיא למעשה גדלה שם.
היא החלה לקרוא בקול חרישי: "ג'ו היקר, אני מרשה לעצמי לכתוב לך בצורה כזו כי אני יודעת שלעולם לא ניפגש. אני רואה אותך כל-כך יפה, שיער מלא וגלי, כתפיים רחבות, עיניים חודרות. אהובי הראשון, אתה הרי לימדת אותי מהי נשיקה אמיתית. הייתי תמימה, ללא ניסיון. רציתי אותך, רציתי לנשק, להתחבק. אני זוכרת כיצד הרמתי את ראשי רועדת כולי, שפתיי מוכנות לנשיקה אך חתומות... אתה חייכת ולאט בעדינות רכנת אליי, נגעת בשפתיי ונישקת אותי, נשיקת גבר לאישה. כולי נרגשת כאשר אני נזכרת ברגעים אלו, עדיין חשה את חום גופך, את זרועותיך מחבקות אותי, את....
כאן פטרישיה עוצרת: "זה אינטימי מדי", כולה רועדת, עוברת על המכתב בשקט ומגיעה לחתימה: אנג'לה. הייתה שתיקה. כולנו חשנו שמשהו קורה. לא העזנו לדבר. פטרישיה אט-אט הרימה את ראשה, עיניה דומעות. "אני מכירה את כתב היד, אנג'לה הייתה דודתי, אחות אמי. היא מעולם לא התחתנה. היא גרה לידינו, ליד ביתנו. היא נפטרה לפני למעלה מ-10 שנים. אני זוכרת שהיא סיפרה לנו שבזמן המלחמה היא הכירה חייל צעיר ומקסים מצבאות הברית. איטליה הייתה בצד הלא נכון ובכל זאת נרקם ביניהם רומן, ללא תקווה, ללא הבטחה".
מתבוננת בג'ו, עדיין נרגשת לחשה: "זה אתה, נכון?" ג'ו שלי, שברגעים אלו נסחף בזיכרונותיו, הניד בראשו כמאשר את מילותיה, גם הוא המום מהבלתי ייאמן. פטרישיה למרות דמעותיה הצליחה לחייך קלות, ואמרה לו " העיניים החודרות נשארו כפי שהיא תיארה, השיער - לא!"
היינו המומים. האם יושב לו איזה לץ למעלה בשמיים ומחליט למלא את הפאזל לאחר 43 שנה? סיימנו את הארוחה ושניהם ביקשו להזמין אותנו לסיור בסיינה, העיר בה גדל מרצ'לו. הם היו בדרכם לרומא ואילו אנו נשארנו בסיינה ללילה נוסף. טיילנו ברחובות, ישבנו בקפה קטן ופטרישיה העלתה זיכרונות מדודתה אנג'לה. היא מעולם לא התחתנה ופטרישיה ואחיה היו כילדיה. היא עבדה כמזכירה בחברה קטנה, אהבה לצייר, היה לה חוג חברים קטן והסתפקה במועט. היא נפטרה ממחלה ממארת. פטרישיה מאוד אהבה אותה והרגישה בחסרונה זמן רב.
הערב ירד. לפני שנפרדנו, הסתכלתי על ג'ו, החזקתי את המכתב בידי והוא מייד הבין את רצוני והסכים בשתיקה. העברתי לו את המכתב כדי שהוא ייתן אותו לפטרישיה, כמזכרת מדודתה שהייתה קרובה לה מאוד.
נפרדנו בחיבוק חם. החלפנו כתובות ומספרי טלפונים למרות שלא היינו בטוחים אם אכן נשמור על קשר, ככלות הכל היו בינינו פערי גיל, היסטוריה ישנה שבהבזק של שנייה עלתה וצפה שוב על-פני ההווה ומילאה והידקה את החוליה הריקה בשרשרת, ובכך סגרה את המעגל לכולנו לצמיתות, לפחות כך הרגשתי אז.
והינה, לצערי הרב, המכתב נדד שוב, והפעם חזר אליי. לאחר 27 שנים ואישתו פטרישיה הלכה לעולמה, החליט מרצ'לו להחזיר את המכתב לנמענו המקורי, ולא ידע שגם הוא כבר איננו. אני הסנטימנטלית, הוספתי אותו לאלבום החיים המרתק שהוצאתי לזכר אישי. החיים הם מעגלים, לפעמים מרתקים ועשירים יותר מכל דמיון. לא הייתי יכולה להמציא בחלומותיי הפרועים ביותר את שהכין לנו אותו מלאך טוב או רע, אי-שם למעלה בשמיים שלא מפסיקים להפתיע.
