1. האמירות החריפות שהוטחו במערכת הבחירות ולאחריה, הן חלק ממגמה הולכת וגדלה מאז הניצחון הגדול ב-1967, הטלטלה העמוקה של מלחמת יום כיפור ב-1973 והמהפך הפוליטי הראשון ב-1977, שהעלה לשלטון את מה שנתפס כ"ישראל השנייה". שורשי השמאל הישראלי מצויים בעלייה השנייה, אותו אוונגרד סוציאליסטי שמנהיגיו עלו בעקבות מהפכת הנפל של 1905 ברוסיה. מנהיגי העלייה הזאת הובילו את הספינה הציונית ברגעיה הקריטיים ועמדו על ערש לידתה מחדש של המדינה היהודית, 1813 שנים אחרי כישלון מרד בר-כוכבא.
המחשבה שאפשר להותיר מאחור אלפי שנות יצירה ותרבות דתית ולצעוד לעבר השקיעה עם רומנטיקה לאומית חילונית למהדרין, הייתה תמימה משהו. הסתכלו סביבנו ובעולם כולו - מהפכת החילון לא מחקה את הממד הדתי בנפש האדם ואת תפקידה החיוני של הדת בחברה. לפעמים, כדי להגיע למצב חדש, בתהליך התגבשות חברתית ולאומית, יש להחריב את המצב הקיים. דיאלקטיקה היסטורית.
2. באמצע המאה ה-19 התרכז רוב עמנו במזרח אירופה. ההיסטוריון הגדול יוסף קלוזנר (דודו של
עמוס עוז) עמד על מצב היהודים שם - אומה שלמה התקיימה חוץ למקומה ולזמנה. הלימוד היחיד שעמד במרכז המערכת החינוכית היה חומש ורש"י ואחריו גמרא. גם בגמרא הושם הדגש על הלכה ולא אגדה. לימוד תנ"ך היה מוקצה, וכך לימוד דקדוק העברית. שירת ספרד נודעה למעטים. ספר יסודי כמו "מורה נבוכים" לרמב"ם נחשב "ספר חיצוני", שהמעיינים בו נחשדו באפיקורסות. רק מעטים ידעו לדבר שפה אחרת זולת יידיש ולשון הקודש. בעלי המלאכה היו שפלים, ו"איכר" היה שם גנאי לאדם בוּר וגס. 85 אחוזים מן העם היו עניים, 10 אחוזים אמידים ו-5 אחוזים עשירים. כל חכמה, זולת הגמרא, נחשבה ל"הבלי הגויים". האמנות והאסתטיקה הוצאו מחוץ לתחום.
האלוהים שרבים מהיהודים הכירו לא היה הבורא והמנהיג, אב רחום וחנון, אלא אלוהי החוק, שנתן תורה ומצוות, שאינן אלא גזירות לגזירות וסייגי סייגים ודקדוקים.
העולם הזה הפך פרוזדור לעולם הבא. "הייתה דת", כתב קלוזנר בהערה עמוקה, "אבל לא הייתה אמונה"; הדת באה במקום האמונה. "והאלוהים - 'אותו עזבו ואת תורתו שמרו'".
בעיה נוספת הייתה ה"פרנסה היהודית", שהייתה מרה וקשה עקב הגבלות וגזרות חיצוניות, ועקב דעות קדומות פנימיות, עשתה את העם היהודי חנוונים קטנים, מלווים בריבית, חוכרי בתי-משקה, סרסורים וספסרים ושאר "אנשי אוויר", שהיו מוכנים לעשות הכל ובלבד להתפרנס. וקלוזנר תהה: "כלום לא היו חיים כאלה - תהא סיבתם חיצונית או פנימית - מסוגלים להביא אדם יהודי באירופה לידי ייאוש; וכלום לא היה צריך להילחם בהם כדי לשנותם מעיקרם?"
הדת זוהתה כאשם בקיבעון החברתי והמדיני של העם, וככל שנקף הזמן, התעצמה המלחמה בממסד הדתי ובחיים הדתיים. ובאמת, אי-אפשר לחלן לגמרי את הזהות היהודית. זה תרתי דסתרי. הקשיבו לשפה: בשתי המילים המגדירות את זהותנו - יהודי וישראלי - נמצא שם האל. בעומק הציונות, מאחוריה, בין השיטין של כתביה, עמד תמיד, תוסס ומתריס, הממד התיאולוגי. גרשום שלום, היסטוריון הרוח של עמנו, כתב עוד בשנת 1926 במכתב לפרנץ רוזנצווייג: "אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".
ועוד כתב: "דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול - ואף אם ירצה בכך אלף מונים - לחיות ללא מסורת", אחרת, טען, יידרדר העם לאבדנו. כיובל שנים מאוחר יותר, בנובמבר 1974, בראיון לזאב גלילי, חזר על דבריו: "אני לא מאמין שתהליך החילון בעם היהודי הוא סוף פסוק. החילוניות מכילה את הדינמיקה הדתית. הקב"ה כזה שגם אם תשכחנו שלושה דורות, הוא יחיה בדור הרביעי".
3. מה שאירע במלחמת ששת הימים, עם הפגישה הבלתי אמצעית בנופי התנ"ך ובעצם עם הממד הדתי הגלום בהם, הוא שיבתו של המודחק בה"א הידיעה אל מרכז השיח. אם הציונות הייתה חזרתו של העם היהודי אל ההיסטוריה ממצב של מת-חי לאומה בין האומות; והקמת מדינת ישראל הייתה אישושה של תחיית הגוף הלאומי - הרי שהחזרה לשומרון וליהודה ובעיקר לירושלים הייתה תחייתה של הרוח העתיקה, האידיאה הדתית, כרכיב מרכזי בזהות הלאומית. המהפך הפוליטי ב-1977 סימן את תחילתם של חילופי המשמרות בעם היהודי. האוונגרד הסוציאליסטי שלחם בממד הדתי ועמד על המשמר מפני כניסתו לתרבות ולפוליטיקה בישראל, החל לפנות מקומו למשמרת פוליטית ותרבותית שראתה במסורת הדתית חלק טבעי ובלתי נפרד מהחיים ורכיב מהותי בזהות הישראלית. אם להשתמש בדוגמה מכלילה, כשמנחם בגין אמר "בעזרת ה'" הוא באמת התכוון לעזרת האל. המודחק האולטימטיבי, שבמאה ה-19 סולק מפני ההתעוררות הלאומית, קיבל כעת מקום לגיטימי בכותל המזרח של הנהגת המדינה.
מי שעזרו להחזיר את האל למרכז הזירה היו היהודים המזרחיים, שמהפכת החילון פסחה עליהם. הם לא נדרשו להסיר את כבלי הדת כפי שאירע ליהדות אירופה. מכל מקום, זאת הסיבה שהקואליציה הטבעית של הליכוד היא עם המפלגות הדתיות, משום שהמחנה השמרני כולו רואה בממד הדתי - במינונים שונים - רכיב לגיטימי בחיים.
בנקודה זו נמצא שורש הטרוניה של השמאל הישראלי, שהדיה נשמעו בזמן האחרון. לא לישראל כזאת פיללו. מסורת דתית כפולקלור היא דבר אחד, ומסורת דתית כרכיב מרכזי בתרבות ובפוליטיקה היא דבר אחר, שונה ומפחיד. מבחינת האליטה הישנה, הוא מאיים להשוות את ישראל לשכנותיה, ולהסיג אותה אחורה להתנהלות לא רציונלית. היריעה קצרה מלהזים את החששות. חשוב לזכור שאין פה נסיגה, אלא דיאלקטיקה היסטורית שבה ההתנגשות בין האידיאה הלאומית לאידיאה הדתית בזהותנו כעם, תוליד בתהליך מורכב וארוך שנים זהות בריאה והטרוגנית שתשלב בין השניים. פניו של אלוהי ישראל משתנות מתקופה לתקופה.
מי שקצרה רוחו, רואה רק צללים ואימה. אבל מי שנשימתו ארוכה מבין שאנחנו בראשיתו של תהליך. 67 שנים למדינה היהודית הן פסיק בחיי עמנו. התעוררנו מתרדמה ארוכה, ואיתה התעוררו כוחות המתגוששים זה בזה. אל פחד, אלו עדיין חבלי לידה.
