תם יום הטקסים שהוקדש להזכרת השואה והנספים בה ולהפקת לקחיה. נראה שגם בעוד שנות דור ימצאו לנו סיפורים מדהימים על עוללות הימים ההם וזוועותיהם - רוע אנושי בל-יאומן ובצידו מעשי גבורה עילאיים וסיפורים אנושיים ברמות הזכות ביותר והגבוהות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית. את העדות החיה עדיין מספקים ניצולי שואה שמספרם הולך ומתמעט עם חלוף השנים, עדויות שחשיבותן לא תסולא בפז משום שהן מראות את היפה ביותר והמכוער ביותר בתמהיל סוריאליסטי מוזר ולעיתים מצמרר. בצד הרציונלי דומה שיום האירועים כבר ממוסד. המסגרות, הטקסים, הסמלים, הנהלים וסדר היום - הכל פחות או יותר קבוע ומאורגן. עם חלוף השנים, נפתחים עוד ועוד ארכיונים גנוזים ומתגלים מכמונות של עדויות כתובות ומצולמות, ומוסר הלוט מעל פרטיהם של אירועים ידועים ונחשפים סיפורים עלומים חדשים. העדויות החיות של הניצולים, מקבלות גם הן נופך חדש - יש מי שלא דברו בעבר והחלו לספר את סיפורם דווקא עתה ויש מי שהסתפקו בסיפורים קטועים ותמציתיים בבחינת תיאורים עובדתיים, ועם התבגרותם מרשים לעצמם חופש ביטוי וחרות הדיבור, ומעשירים אותנו, לעיתים להוותנו, ביותר ויותר תמונות וצבעים מן הימים הקשים ההם. כאשר אני בוחן את אירועי יום השואה, נראה לי ששני דברים עדיין לא הוסדרו בו ולמעשה טרם הוחל לטפל בהם ברצינות הראויה: א. הסקת מסקנות, הפקת לקחים והטמעתם בחשיבה ובתרבות שלנו; ב. השלכות ומלוא המשמעויות של אירועי אותם ימים אפלים על נשמותיהם ונפשם של בני-אדם - אלה שחוו את המאורעות, אלה שביצעו אותם ואלה שהושפעו מהם כצופים או כיורשים, בני הדורות הבאים של שלוש הקבוצות. אינני מתכוון לומר שלא נערכו מחקרים וסימפוזיונים שעסקו בצד החוויתי או ביקשו לקשור אותו לדפוסי התנהגות ותגובה של ניצולי שואה (בעיקר) ובני הדורות הבאים, היו גם היו כאלה. אולם כל מה שנעשה עד כה למיטב ידיעתי היה חלקי, מגמתי וספורדי. במיוחד חסר ההקשר בין ימי השואה, מחוללי השואה והתופעות האנטישמיות החדשות בעיקר באירופה, בסה"כ רק 70 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה... אם לשפוט על-פי האנטישמיות ההולכת ותופסת תאוצה באירופה - ערש השואה הנוראה ההיא - שום דבר לא נלמד ממנה באמת ולא הוטמע בתרבות האירופית ברמת ההכללה הרחבה ביותר. יש יחידים שאצלם התחוללה רעידת אדמה מוסרית, אידיאולוגית ובמקרים קיצוניים גם מעשית, אבל במונחי הרוב, במונחי דפוסי התרבות החשיבה והאתיקה - שממה מוחלטת. האנטישמיות הולידה את השואה, ועתה האנטישמיות היא שיורשת את זכרה ובה בעת מפתחת ומטפחת את הכחשת השואה ועוסקת בהעתקת הסיפור הישן לתוך דפוסים חדשים - כיום זוהי שנאת ישראל המיתרגמת לביקורת מצוצה מן האצבע על מדינת ישראל וממנה מואצלת לכלל היהודים בעולם. המצפון הורדם, והעוינות התעוררה ומתחילה למשול בכיפה. בינתיים, שני הדברים - הזיכרון המיטשטש והשנאה המתלקחת - דרים בכפיפה אחת, זה ליד זה. אולם, משקל הזיכרון והאחריות לזוועות נחלש במהירות, ומשקל השנאה גואה, תופח והופך לנורמה לגיטימית לא פחות מהר. אירופה התעייפה מלשאת את הנטל המצפוני של השואה והיא ממהרת להסתלק ממנו, וכל התירוצים לכך כשרים בעיניה. עובדה זו אינה נעלמת מעיניהם של הערבים ושל חוגי האיסלאם הקיצוני, אלה ממהרים לרתום אנטישמיות גואה זו לצרכי המאבק הפוליטי-אידיאולוגי שלהם נגד ישראל. השת"פ הלא קדוש הזה אינו מקרי. הוא משרת את הערבים ואת האירופאים גם יחד, ובה בעת מעיד על השטחיות בה הוטמעה, אם בכלל, אימת השואה ולקחיה המוסריים בתודעת "העולם הנאור" ו"בתורת המוסר" הפוסט-מודרנית שלו. לדידי המסקנה העולה מהתפתחויות אלה עגומה ביותר, אבל גם ריאלית ביותר, וחשוב שנבין זאת. הלקח החשוב ביותר של השואה, מלבד הצדקת הציונות, הוא אזהרה חמורה ומתמדת מפני טמינת הראש בחול מעשה בת-יענה. ראש בחול מונע בעדנו מלאות את העובדות לאשורן ועל כן מטשטש את התודעה, אבל אינו משנה כהוא זה את מהלכה של המציאות הסביבתית. השאלה המתבקשת בנסיבות אלה היא אם יש בכלל טעם לעסוק בשואה בפורומים שכל כולם ארגון ממוסד של מס-שפתיים, שמטרות האמת שלו הן בעיקר לשכוח ולהשכיח. ואולי יש להשאיר את זכרה ולקחיה של השואה לעם ישראל פנימה, ולהבין ש"בעולם הנאור", עדיין הכוח והאינטרסים יהיה תכנם אשר יהיה הם הסחורה האמתית העוברת לסוחר. בעולם הנאור הזה, רצח 200,000 בני אדם בסוריה, רבים מהם אזרחים, מעורר פחות תשומת לב מאשר שוטר לבן שרוצח עבריין שחור בארה"ב, ורצח המוני אזרחים הנמנים על חוגים שונים של האיסלאם הקיצוני באסיה, אפריקה ומקומות נוספים, הם עדיין "לוחמי חרות" ובני-אדם שווי-זכויות לקורבנותיהם התמימים. ומכאן, שאין להשליך יהבנו על חוש הצדק האנושי הגלובלי, אלא על עצמנו. השאלה הבסיסית כיום עודנה כיצד למזער את האיום, וכיצד למצות באופן היעיל ביותר נכסים מן העבר להבטחת העתיד. החלק השני - ההשפעה הנפשית והפסיכולוגית - מורכב אפילו יותר. השואה לגבי יהודים היא טראומה אנושית קיומית מן הסוג החמור ביותר. אף-על-פי-כן, היא אינה חריפה ומוחשית באותה מידה לכל החוגים היהודיים באשר הם. דומה, שלא מעט יהודים, כל אחד וסיבותיו, מבקשים גם הם להדחיק את תודעת השואה ולקחיה, כל עוד אין הם עומדים בפועל בפני איום ממשי של אנטישמיות, טרור או סכנה דומה אחרת. ואם יהודים כך, מה לנו כי נלין על אחרים?! אבל יהודים הם מושאם המובהק של השואה ושל האנטישמיות מולידתה, ולכן הם אינם רשאים ליהנות מהפריבילגיה של ההיתר לשכוח. השואה היא טראומה למאיימים וטראומה למאוימים, ואלה אינן אותן הטראומות. שני הסוגים מגוונים מאוד באופיים ובעוצמתם. חווית הטראומה היא לרוב נטל לכל החיים, שבמקרה הטוב לומדים לחיות עימו ולצדו, ובמקרה הרע חייבים לחיות בצילו. אצל הראשונים, זו טראומה שמאיימת בעיקר על איכות הקיום, למעט במקרים קיצוניים של חומרה כגון רצח-עם. אצל מחוללי הטראומה התגובות השכיחות ביותר הן הדחקה ובריחה. הדחקה מן הצורך להתבונן בעצמם במראה ולהתמודד עם הצדקת עברם לשם תיקון התדמית או האיום בענישה. אצל השניים, מדובר בטראומה ברמה הפיסית היסודית ביותר של הקיום וצלם האנוש, ולטראומה כזו יש תגובות מידיות ותגובות מאוחרות, פוסט-טראומתיות. קיימות עדויות מחקריות ומעשיות שטראומות מסוג זה מועברות בצורות שונות, לעיתים באופן לא מודע, גם לדורות הבאים, לפחות לדור הראשון והשני של ניצולי הטראומה, ובמקרה השואה -לניצולי השואה. תחת הרושם העצום של מה שנתגלה באירופה אחרי המלחמה - היקף ההרג, ההרס, מחנות ההשמדה, הפגיעה המסיבית והמכוונת באזרחים לא לוחמים ותנועות המוניות של הגירה לכל אורך ורוחב היבשת, התקיימו משפטים של פושעי-מלחמה שהידוע והממוסד ביותר הוא משפט נירנברג. שונו חוקי המלחמה ונעשו ניסיונות חלקיים ומוגבלים להביא את עוללות המלחמה הנוראה ההיא לתודעת הציבור. בתוך אותן נוראות, התחוללה שואת היהודים האיומה מכל. ואף שרוב הציבור והמנהיגים הכירו בחומרה יוצאת הדופן של "הפתרון הסופי" הנאצי ליהודים, הטיפול בו כחריג התרחש רק בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. כיום מסתמנים ניסיונות אלה בעיקר כניסיונות להרגעת המצפון, ולא כניסיונות אמת לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות ולהטמיע אמות מוסר חדשות. התעוררות והתגברות האנטישמיות בשנים האחרונות, וחוסר המעש היחסי של מרבית אירופה מול תופעה זו, לצד הסובלנות הבלתי-נתפסת של המערב כלפי הטרור האסלמי הבהמי¹, הם עדות ואזהרה שהאימפקט ה"ישן" של המלחמה והשואה עומדים לפוג; כאמור, אירופה התעייפה מלהתבונן במראה. אינני מתכוון להרחיב כאן את הדיון בסוגיות אלה. מה שבקשתי לעשות הוא לעורר שאלות ולהצביע על סתירות בחשיבה ובהתנהגות שלנו ושל אחרים סביב השואה אירועיה ולקחיה; חשבון נפש היסטורי-מוסרי-אנושי, אם תרצו. אין מתאים יותר לכך מיום השואה. לדעתי, זהו תפקידו העיקרי לצד האזכרה לנספים. בישראל חיים כיום כ-190,000 ניצולי שואה, שגילם הממוצע כ-84 שנים. כ-45,000 מהם חיים מתחת לקו העוני. תוחלת החיים הממוצעת שלהם לפי הערכות שונות כ-10 שנים, ובכל שנה נפטרים כ-19,000 מהם. הממשלה הקודמת אישרה תקציב מיוחד של 1 מיליארד שקלים כמימון מיוחד לסיוע לניצולי שואה. בראש וראשונה כוון המימון לאלה שחיים מתחת לקו העוני, מתקציבי "בדיחה" של הביטוח הלאומי וכן לחולים ולערירים. אנו שומעים אין-סוף סיפורים על הביורוקרטיה, על הסחבת, על המשחקים הפוליטיים והכלכליים, על הזלזול וחוסר היחס דווקא כלפי אלה שיכולותיהם הן המוגבלות ביותר; וכמעט אין פוצה פה ומצפצף ומי שמתריע אינו נשמע. ביום השואה האחרון עלו כמה וכמה "צפצופים" כאלה, אולם בינתיים מסתמן שמה שהיה הוא גם מה שעשוי להיות שוב-ביזיון?! הכנוי ביזיון להתנהלות זו הוא אנדרסטייטמנט על-פי כל קנה-מידה נורמלי. לדידי, אין משמעות לכל הדיבורים היפים והמרטיטים של יום השואה, אם זו התובנה הממלכתית שאנו מפיקים מהם. אינני מבין היכן נמצאים הכנסת וראש הממשלה בעניין זה. לא די שמקצים הצהרתית תקציב לטיפול בנושא. לא פחות חשוב לוודא שההחלטה תמומש לאלתר, והכספים יגיעו באופן סדיר לתעודתם. יום השואה הוא היום והשעה לחזור ולזעוק בשם אותם נזקקים שמשחקים בהם משחק ציני ומזלזל חסרי-לב שמופקדים על ביצוע הדברים. אינני מבין גם את מצפון התקשורת שאמנם מדווחת מפעם לפעם על המצב, אבל אל מול הזמן שהיא מבזבזת בדיווחים תפלים על המו"מ הקואליציוני המגוחך, היא שותקת דה-פקטו בנושא כל כך מהותי מוסרי ואנושי. יפי הנפש של התקשורת, כך מסתבר טובים בדיוק כמו הפקידים והפוליטיקאים שאותם הם מבקרים בלשון חריפה ובוטה. אנו חייבים לניצולים מוסרית ומעשית פתרון מידי ויעיל, אנו חייבים להם התנהלות אחרת, ואם איננו עושים זאת, כנראה שגם אנו עדיין לא מבינים את הנושא לעומקו. זהו מהלך חברתי-מוסרי מן המעלה הגבוהה ביותר, שיש בו מסר של אחריות הדדית וערבות הדדית. אין לקח חשוב מזה לחיזוק החברה הישראלית, ולהכנתה לעמידה במבחנים ובקשיים הבאים שבוא יבואו. החוסן הלאומי והסולידריות החברתית חייבים להיות נדבך מרכזי בעיצוב ובניית כושר ההתמודדות של החברה הישראלית. רוב החברות האנושיות כושלות במבחנים, כאשר הלכידות החברתית הפנימית שלהם מתפוררת; ראו הוזהרתם. הדבר חשוב עשרת מונים מטקס הדלקת המשואות והעובדה שאף גורם ממלכתי לא קם והכריז על מימוש מידי וללא תנאי של אותה החלטת ממשלה לגבי הניצולים -AS OF TOMMORROW, הוא הביזיון הגדול של יום השואה שחלף. אני קורא לראש הממשלה ליטול פסק-זמן קצר מהנושאים החשובים מאוד לכאורה שבהם הוא עוסק ולקרוא לסדר את כל הגורמים שאמורים לפתור לאלתר את בעיית ניצולי השואה. עליו להכתיב סדר-יום, לוח פעולות ולוח זמנים מחייב, ומי שיכשל במשימה, כנראה ממלא תפקיד שאינו מתאים לו ועדיף שיפנה את מקומו לטובים ממנו.