רחמנות על ענת וקסמן. (באמת).

זמן רב אחרי שהגדירה תיקי דיין את הליכודניקים בתור אספסוף, היא סיפרה על חשבון הנפש שהיא עשתה עם עצמה, ועם העובדה שדווקא היא, בת של ירקן מחאלב, התבטאה בצורה כה נבזית כלפי בני עדתה שלה. ואילו ענת וקסמן, בת של איש אצ"ל ושל יוצאת עירק, טרם הבינה את מה שתיקי דיין הבינה מזמן: שהחבורה השמאלנית קיצונית בה הן השתלבו חשה בוז ותיעוב כלפי כל מה שמייצגים הוריהן, ושהן עצמן אימצו מבלי דעת את רגשות הבוז והתיעוב האלה. הקטע המגוחך ביותר בראיון ששודר בערוץ 2 היה הקטע בו סיפרה וקסמן שרק אחרי זמן רב היא הצליחה לגבש לעצמה דעה עצמאית משלה. כל מי שקרא את הספר "1984" של ג'ורג' אורוול לא יתקשה להיזכר בשורת הסיום שלו: "הוא אהב את האח הגדול", ולהבין עד כמה דומה כניעתו של גיבור הספר לכניעתן של וקסמן ודיין לשטיפת המוח השמאלנית. והזעם שחש הציבור הימני כלפי דיין ווקסמן הציב בפניהן מראה, והוכיח, לפחות לדיין, את גודל צביעותה של החבורה שאליה הן שייכות: חבורה שמחד-גיסא מטיפה ללא הרף בזכות השוויון בין כל בני האדם, ובזכות קבלת האחר והשונה, ומאידך-גיסא חשה עצמה כה נעלה על אלה שלא גילו את האור, ושונאת שנאה עזה את השונים והאחרים המונעים ממנה את השלטון במדינה. וקסמן, שהגיעה לאולפן כדי לבקש רחמים, ושלא התקשתה אף להזיל דמעות כחלק מההצגה של אישה תמימה ופשוטה שכל מה שהיא אמרה זה שהיא רוצה שינוי, אכן ראויה לרחמינו. ואולי יבוא יום וגם היא, כמו תיקי דיין, תבין למה.