האובדן והשכול מבקשים משמעות

ביום שבו נהרג גל, מת משהו גם באביו. כנערים יכולנו לראות איך הגבאי הנצחי של בית הכנסת השכונתי הולך ומסתגר בעצמו. בשנים שעברו לאחר נפילת בנו, הקדיש את פועלו להנצחת הבן שאמנם היה נשוי, אך נפל בטרם הספיק להביא ילדים לעולם. כך קמו להם אולם שמחות על שם גל, וגינה מטופחת היטב שהאלמנט המרכזי בה היה אנדרטה מכונפת. במקומות מסוימים מכנים את המקום שבו אדם לא מוצא את מקומו "כף הקלע". נוכח-נפקד. נמצא בגוף, אך הנפש מחפשת מזור במקומות אחרים לגמרי. רגלי אביו של גל נשאו אותו לעתים קרובות מאוד אל החלקה הצבאית שבבית הקברות הישן. שם, אחרי שעבר את הכביש שלצידיו שדרות ברושים ושאחריו פרושים להם שדות עמק זבולון, ביקש לאחוז בבנו. תחושת האבל העמוק והבור שנפער בנפש, היא מנת חלקה של כל משפחה שאחד מבניה או בנותיה נפלו במהלך המאבק על תקומת עם ישראל בארצו. לא לחינם קיבלו הרוגי קרבות את הכינוי "חללים" כבר במקורותינו. יש ככל הנראה כאב מיוחד בלבותיהם של הנשארים על אלו ששילמו את מחיר הישארותנו כאן. בשנה החולפת הצטרפו 151 משפחות למשפחה הכואבת הזאת. בהם משפחות 67 חללי מבצע צוק איתן, משפחת ביטון שבתם הקטנה אדווה נרצחה ביידוי אבן ועברה מנת ייסורים עד למותה, ומשפחה ירושלמית אחת - משפחת שרקי - שלפני פחות משבוע איבדה את בנה שלום בפיגוע דריסה בבירה. כמות גדולה כל כך של הרוגים במהלך השנים, הפכה לכמעט בלתי אפשרית את האפשרות שלא להכיר חלל צה"ל או נפגע פעולות איבה במעגל כזה או אחר של החיים. ביום הזיכרון שנכנס כעת נצטרף כולנו אל המשפחות. נזכור את הפער שהשאירו החללים בלכתם ונבכה עליהם. כאבנו לעולם לא יהיה עמוק כשל המשפחות עצמן, אך אולי כאן גם יתרון הזיכרון הציבורי על הזיכרון הפרטי הדואב. "האדם מחפש משמעות", כתב ויקטור פראנקל בספרו הנודע שבו קבע כי גם בנסיבות הקיום הקשות ביותר - מחנה אושוויץ שבו היה, לצורך העניין - נותרת לאדם היכולת למצוא פשר לסבל וכך להתקיים. למצוא את תכלית המוות ואת האחריות האישית שמכתיבה לו אותה תכלית. גם למציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל חובה למצוא משמעות לאובדן. על-מנת שהיום הזה לא יהיה יום של רפיון ידיים ושיתוק, צריך לזכור כל הזמן את התכלית שלשמה נפלו יקירי העם והמדינה, ולקבל על עצמנו את האחריות להפוך את המקום שבו אנחנו חיים לראוי למותם. לא בססמאות של אחת בשנה, אלא במעשים של יום-יום. לא בהכרח בפעולות נשגבות, אלא ביחסים הנפוצים ביותר שבין אדם לחברו ובין אדם למדינתו. כל אחד מאיתנו יכול למצוא בקלות מעשה שכזה, מעשים רבים שכאלה. "סמיכות הפרשיות" של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות, שנולדה כתוצאה מנסיבות היסטוריות שאינן קשורות זו לזו, יכולה להצליח להכניס את כולנו לפרופורציה ולתת משמעות לאבל על חללינו. וכך כתב המשורר צור ארליך: "שני ימי זכרון סמוכים כל שנה, לטובת החישוב הכללי. כמה עולה לנו עם מדינה וכמה עולה לנו בלי".