יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא יום עצוב לכולנו. המשפחות בוודאי אינן זקוקות ליום הזה כדי לשמר בליבן את זכרו של מי שאבד ללא שוב - והשאיר פצע שלא יגליד לעולם. בכל שנה גם מתפרסם מספר הנופלים - ואנחנו יודעים שעוד ועוד משפחות נכנסו אל מעגל השכול המתרחב והולך. בד בבד, חוזרת ועולה בכל שנה הכמיהה לשלום; השירים לזכר הנופלים הם תמיד עצובים. הם נכתבים ממעמקי הגעגוע הבלתי נגמר. הקהל המתאסף בכיכר העיר מקשיב בדומייה לסיפורים - ומאזין לשירים. אבל לאחר שאמרנו את כל זאת, אנחנו חייבים להיזכר ביום השואה והגבורה שאותו ציינו רק לפני שבוע לזכר שישה מיליון מבני עמנו שנטבחו בעינויים קשים על לא כל עוול בכפם; רק בגלל שהם היו יהודים. רק משום שלא הייתה להם מדינה משלהם שאליה הם יכולים היו לברוח. רק עקב זאת שלא היה צבא יהודי שיכול היה להפציץ את מסילות הברזל שהובילו מיליוני יהודים אל הכבשנים. אני יודע שההשוואה היא אכזרית - אבל חשוב לדעת: בכל יום מימי מלחמת האימים שכפו הנאצים על עמי אירופה נרצחו, בממוצע, אלפי יהודים. משפחות שלמות נכחדו. קהילות עתיקות-יומין היו כלא היו. אבות ראו במות ילדיהם. נשים צפו בבעליהן כשהם נגררים בראש חוצות - ומוצאים להורג בעינויים. ראשי ילדים קטנטנים רוצצו על קירות האבן בבתים שבהם התגוררו משפחותיהם במשך מאות שנים. הרצון לדעת שהנה העם היהודי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה וכי שוב אין הוא נרדף בידי חורשי רעתו על לא עוול בכפו, הוא רצון לגיטימי, אבל הוא אינו ריאלי; לצערי, זה המצב, והוא אינו עומד להשתנות לא בדור הזה וגם לא בדורות הבאים. קיר הברזל יצטרך לעמוד על מכונו עוד שנים הרבה. שכן, גם אם נוותר על יהודה ושומרון, או על רמת הגולן, אויבינו לא יניחו לנו. הדרישות רק יתעצמו וילכו. תחילה הם ידרשו את מה שנכבש מידיהם בזמן מלחמת העצמאות - ואחר כך הם ידרשו את כל השאר. הבה לא נשכח: המלחמה בעמנו השב למולדתו ההיסטורית לא החלה ב-1967 עם כיבוש אותו חלק מארץ ישראל שהובטח לנו עוד בכתב המנדט הבריטי. עוד בשנת 1937, שנתיים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הציעה "ועדת פיל" המפורסמת ליהודים ולערבים לחלק את הארץ. היהודים הסכימו - אבל חאג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, דחה את ההצעה. לאחר מכן הוא חבר להיטלר והיה לבן-בריתו. הכל יכול היה להיות אחרת: אם מדינת ישראל הייתה קמה ב-1937, מיליוני היהודים באירופה היו ניצלים מן התופת הנאצית. הערבים הכשילו אז את המהלך - ובכך הם הפכו שותפים לאסון הנורא שהתרגש על העם היהודי; מאז הם לא נסוגו מסרבנותם להשלים עם קיומה של מדינת היהודים. מכאן, בחזרה לבני המשפחות השכולות. שילמתן מחיר יקר - והעם היהודי מודה לכן בכל לב. אבל "המחיר", ככל שזה נורא להשתמש בביטוי הזה כשמדובר באח או בבן או באב או באדם יקר אחר, הינו מחיר שאויבינו כופים עלינו לשלמו. הוא מתחייב, לצערנו, מן הנסיבות שנכפות על עמנו ועלינו לקבלו באהבה, ובהשלמה, אם ברצוננו להמשיך ולקיים כאן את הלאומיות היהודית.