בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל שחל כמה ימים אחרי ערב יום השואה, אין מנוס מלהזכיר את העובדה ההיסטורית הבלתי נשכחת: חלק בלתי מבוטל של צעירים שניצלו מזוועת השואה הגיעו למדינה שבדרך ולחמו במלחמת העצמאות.
מאות מהם נפלו על קדושת העם והארץ.
קרב לטרון הוא בין המפורסמים ביותר שבו נפלו על קדושת העם והארץ.
הגיהינום שעברו ניצולי השואה מלווה בהשפלה ועינויים גרוע הרבה יותר מאשר "למות בעד ארצנו" כשאנחנו נלחמים על החופש והעצמאות. למרות שאותם לוחמים שחזרו מהתופת, ניצלו שם ומתו כאן, על אדמת המולדת שאותה לא הספיקו אפילו לחוש. ובכל זאת, הם נפלו למען מטרה ובגבורה ולכן אולי הביטוי צ"ל במהופך לגביהם, מן הפחת אל הפח....
לגבי, הקשר בין השואה ומלחמת העצמאות נעוץ בזיכרונות ילדותי, וטבוע בי באסוציאציה שאינה ניתנת להפרדה בין שני אירועי היסטוריה חשובים אלו.
הייתי ילדה בת שמונה וגדלתי בחיפה. אמי איבדה את אמה, שני אחיה, גיסה ואחייניתה בת השנתיים בשואה. אבל הייתה גם בת דודה אהובה בשם הני, כמו אחות קטנה לאמי, שהיא ואמה הצליחו לעבור את התופת ובסיום המלחמה שהו במחנה עקורים בגרמניה, והגיעו ארצה באונייה לחיפה ב-1947. כילדה, גדלתי על הסיפורים על-אודות בני המשפחה, אבל הסיפורים העסיסיים ביותר היו על אותה בת דודה קטנה הני. הכרתי אותה בע"פ.....ידעתי מה אהבה וממה סלדה, מה לבשה ומה היו אמרות החכמה שלה....ההתרגשות הייתה גדולה כאשר היא ואמה הגיעו לחיפה בדרכם מספר ימים לאחר מכן לתל אביב. התברר שהיא נישאה בהיותה במחנה העקורים לליובה אך הוא קיבל היתר לעלות ארצה רק שנה מאוחר יותר, בעיצומה של מלחמת העצמאות.
אני זוכרת היטב את היום כאשר פגשתי לראשונה את ליובה. שיחקתי עם ילדי השכנים בחצר ביתי בהדר הכרמל כאשר לפתע עלה במדרגות שנחצבו בהר לכיוון בנין המגורים שלנו, גבר בחליפה חומה עם מגבעת חומה והתקרב אלינו לקבוצת הילדים. הוא פנה אליי ושאל היכן גרה משפחת קולומבוס -(שם נעוריה של אמי). אלה היו הוריי, ואני מסתכלת עליו ואומרת: "בוא אחרי ואראה לך". הובלתי אותו לקומה השנייה והצבעתי על דלת דירתנו מבלי להזדהות. הוא צלצל בפעמון ואבי פתח לו את הדלת.
הגבר הוריד את כובעו ואמר לאבי בעברית רהוטה: "אני אריה ליובה שפירא, בעלה של הני קולומבוס". לא אשכח סצנה זו, אני זוכרת אותה כאילו הייתה אתמול. אבי בהתרגשות רבה פרש זרועותיו וחיבק אותו, קרא לאמי שנפלה לזרועותיו בהתרגשות רבה, פנתה אליי ואמרה "שיינקה, זה בעלה של הני, הבת דודה שאת כל כך אוהבת".
השמחה הייתה גדולה. לא היו טלפונים בדירה ולא יכולנו להודיע לאשתו וחמותו על בואו. הימים היו ימי מלחמת השחרור וקרבות רבים בכל הארץ. אבי רץ לביתם של שני אחיה של אמי להודיע על בואו של ליובה ועל ארוחת ערב אצלנו בדירה. אני הספקתי לאמץ את ליובה שהתגלה כאדם מקסים וחם ונשארתי צמודה אליו כל הזמן. ההתרגשות הייתה בשיאה.
הערב ירד, חלק מבני המשפחה שיכלו, הגיעו. ישבנו סביב השולחן בחדר האורחים הקטן. אני על הברכיים של "אהובי" החדש, כולי בהתלהבות של ילדה עוד לא בת שמונה. כולם מנסים לנהל שיחה ולדלות פרטים ככל האפשר כאשר ברקע ריחות ניחוחים ומבטיחים אופפים את החדר. לפתע הריחות נמהלו בקולות מוזרים של ספק צחוק ספק בכי. בסקרנותי, מיהרתי למטבח ומצאתי את אמי מתייפחת, אבי עם עיניים דומעות ודודי גרשון, אחיה של אמי עם ארשת פנים רצינית ביותר. "מה קרה"? פרצתי בבהלה. אמי רכנה ראשה לעברי ואמרה לי: "יעקב'לה נפצע".
הארוחה הסתיימה אף לפני שהחלה. אותי העבירו לשכנה בדירה ממול והוריי עם שאר בני המשפחה ביחד עם ליובה ביומו הראשון בארץ אצו לבית דודי, אחיה של אמי, שבנו יעקב'לה לא נפצע, אלא נהרג ברמת יוחנן. אמי עדיין לא ידעה וחשבה שהוא רק נפצע. דודי ואבי ידעו את האמת המרה.
הוריו של יעקבל'ה, אחיה של אמי חיים ואשתו צילה, גם הם לא ידעו עדיין. כאשר ראו את הוריי חשבו שרבו כי שניהם דמעו כל כך. לאחר כחצי שעה, צלצלו בפעמון הדירה וחברה קדישא הגיעה לבית להודיע את הבשורה המרה.
יעקבל'ה היה מבוגר ממני בעשר שנים. הוא היה הבן הבכור ולו עוד אח ותאומים בן ובת, כולם מבוגרים ממני. אני הייתי הבת דודה הקטנה, הבת היחידה של האחות היחידה של אביהם. הוא פינק אותי ולימד אותי "המון" דברים. הוא למד לבחינות ונזקק לשקט בבית, ומכיוון שהאחים והאחות הרעישו, הוא הגיע לדירתנו ולמד אצלנו. היו ימים שאמי בילתה בירושלים לצרכי טיפולים רפואיים עבור דלקת פרקים ואבי ואני נשארנו מידי פעם לבד לשבוע ואף יותר. יעקב'לה היה איתנו. הוא שלימד אותי ללחוץ על שפופרת משחת השיניים מהחלק התחתון ולא העליון, הוא שלימד אותי לטגן ביציה, חביתה, לחתוך סלט ישראלי. זיכרונות כאלו הם יומיים, לכל החיים, שכן כל בוקר בנוטלי משחת שיניים, אני רואה את יעקב'לה, חביתה וביציה, מאכל יומי או שבועי מזכירים לי אותו.
אבל החוויה החזקה ביותר שאני נוצרת בזיכרוני, מוכיחה את הרגישות המיוחדת שהייתה לו.
ביליתי רבות אצל דודיי שהיו דתיים ומסורתיים. בני דודיי התאומים היו רק בשנה וחצי מבוגרים ממני אבל אני שבאתי מבית חילוני וקצת מסורתי, הרגשתי שם חופשייה והייתי אהובה על כולם, לפעמים אפילו הייתי "השבס גוי" ואיש לא החמיר איתי. יום אחד, הייתי אז בגיל שש, בהיותי שם, הגיעה קרובת משפחה מירושלים שהעתיקה את מגוריה לחיפה. היא הגיעה עם מתנות לכל בני המשפחה, פרט לי. כל אחד קיבל ממנה באופן אישי מתנה יפה ואני שהיא גם לא ידעה שאהיה שם נותרתי עם הרגשת קיפוח. ניגשתי אליה ושאלתי בתמימות: "ולי, מה הבאת לי?" היא הסתכלה עלי, ספקה כפיה ואמרה "אוי, לא הבאתי לך דבר", ופנתה לשיחה עם המשפחה. עד היום, אני זוכרת כיצד עמדתי נשענת על הקיר בין המטבח לפרוזדור, עצובה ביותר עם הרגשה של OUTSIDER.
יעקבל'ה לא היה בבית בעת "ההו הה" של הפגישה עם קרובת המשפחה. בעוד אני עומדת עטופה ברחמים עצמיים, הדלת נפתחה ויעקבל'ה נכנס לדירה. הוא קלט אותי מיד. ניגש אלי ולקח אותי לחדר אחר ושאל מה קרה ואני סיפרתי לו איך נותרתי היחידה ללא מתנה. מיד לקח אותי לשולחנו, פתח מגירה והתחיל להוציא כל מיני עטים, מחזיקי מפתחות, ושאל אם אני רוצה אותם. על כל פריט שהראה לי הנעתי את ראשי בשלילה. ואז, לקח אותי החוצה, הלכנו לרחוב הרצל, ושם קנה לי טבעת עם אבן טורקיז. הייתי מאושרת. התגאיתי בטבעת זו ימים רבים.
כזה היה יעקבל'ה, בחור תמיר, יפה תואר, תלמיד מצטיין עם נפש רגישה ואני איבדתי בן דוד, אח בוגר.
יעקבל'ה שנפל ברמת יוחנן ביום שליובה הגיע מהשואה. את שניהם אהבתי, ושני ימים אלו חופפים עבורי. ליובה נפטר כאשר הייתי כבת 21, אירועי השואה המשיכו להשפיע עליו כל השנים ונתנו את אותותיהם בחייו בארץ.
זיכרונות קטנים אלה המחברים את השואה למלחמת העצמאות הינם חיוורים לעומת אירועי ההיסטוריה הגדולים.
המיקרו הקטן שלי מצומצם לעומת המקרו הכללי, אבל עבורי הינו עולם ומלואו.
