מִלִּים לֹא יַעַזְרוּ לְחַדֵּד זִכָּרוֹן
וְאֵין בִּי יְכֹלֶת קוֹסְמִית
לְהַחֲיוֹת אוֹתְךָ.
אַתָּה הֵיכָן שֶׁאַתָּה
וְהָאִתּוּתִים לֹא יַעַזְרוּ,
לֹא מוֹרְס
וְלֹא שְׂפַת סְתָרִים.
אֵינְךָ נִרְאֶה
אֵינְךָ מֻרְגָּשׁ.
כָּל כָּךְ הִתְרַחַקְתָּ
הַמַּרְאָה מְטַשְׁטֶשֶׁת אֶת הַמַּרְאֶה
אֵינִי יְכוֹלָה לִתְפֹּס בִּכְנַף בִּגְדְךָ
אֵינְךָ כָּאן
זֶה מִסְתַּכֵּם
בְּכָל מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ.
מָתַי אַשְׁלִים עִם כָּל הָאֵין?
בכל שנה אני מגלה משהו חדש על האח המת שלי, הוא לא ידע שהוא יעבור דירה, מרחוב הנשיא 91 באשקלון לרחוב דיזנגוף 41 בנתניה. ההורים שלי לא ידעו שהם יעברו דירה לנתניה. מי בכלל חלם על נתניה. גרנו בקומה השלישית בבית של חברת רסקו. בית שנבנה בשנות השישים של המאה הקודמת. אבא שלי לקח הלוואה כדי לעבור מדירת שיכון עם גינה של חצי דונם לבית מגורים מודרני. הבית ברסקו היה בית חדיש. שכונה חדשה שהבטיחה איכות חיים זמנית למשפחות צעירות. היינו משפחה בת חמש נפשות תמיד נשארנו חמש נפשות גם כשאחי עזב אותנו נשארנו ככה חסרים אותו והחלל הלך והתעצם עד שעברנו דירה. למה עברנו דירה?
אי-אפשר למנות את כל הסיבות שבעולם כדי להסביר למה משפחה שאיבדה שנתיים קודם לכן את היקר מכל תעקור מעיר ההולדת לעיר זרה ותתחיל חיים חדשים בתקווה שעוד יהיו חיים חדשים בתוך החיים שהפכו מאוסים.
ואימא שלי הייתה בסך-הכל בת שבע עשרה כמעט שמונה עשרה כשנולד אחי הבכור, וכעבור פחות מעשרים שנה כשאחי כמעט בן עשרים היא תהיה כבר אם שכולה. אישה צעירה וכבר קרע עצום בחזה שלה. הלב שלה נקרע לחתיכות קטנות ובתוך הנשמה היא התנדנדה בין הרצון לחיות לבין הרצון למות זה מה שקורה כשאתה מאבד את היקר מכל. ואחי הבכור היה נער יפה תואר. שחקן קולנוע אפשר לומר. התוכניות שלו היו לנסוע לשחק בהוליווד. כשאני נזכרת באחי אני נזכרת ביופי בלתי רגיל, אי-אפשר לתאר את גופו החטוב, אני תוהה כיצד היופי הזה נשמר כל השנים הללו בצילומים. פוזות של דוגמן אפשר לומר. אחד שאתה לא יכול להסיר את עיניך ממנו. ומה היה אם היה חי אתנו היה צריך להיות בן שישים וקצת בטח היה איש גבוה ויפה.
התחלה חדשה נחזור לסיבות שלקחנו את אחי עד לנתניה בלי שידע. הוא עבר דירה בלי שידע. עשינו הכול כדי לחזור לחיים. מן המסלול הזה של תאונת האימונים שבה התהפך עם זלדה בעת אימונים לא הצלנו אותו. היה זה ניסיון כושל להעלות נגמ״ש כלי התחבורה צבאי על משאית שהיא מוביל. כולנו התהפכנו אתו בנגמ״ש הזה. כולנו נתקלנו בקירותיו של כלי המוות הזה. ורק אחי קפץ מן הכלי כדי להציל את עצמו כפי שצעקו לו מבחוץ החברים שצפו בו מתמרן את ההגאים. אחי, אחי, איבד את חייו ודמו נמהל באדמת סיני כשנהג בכלי מלחמה. ומן הרגע הזה שהתהפך אחי התהפכו חייהם של הוריי.
החברים עברו לצד השני של המדרכה בעיר מגוריהם אשקלון. הוריי חשבו שכל הזמן מדברים עליהם. ומה גם ביקשו להתחיל חיים חדשים והייתה להם תקווה של התחלה חדשה בזכות הריון שצמח ברחמה של אמי. תקווה זמנית שהתבדתה כי לא הבשילה למציאות.
חיפשנו מקום להתחיל חיים חדשים והייתה זו העיר נתניה בשנות השבעים. בחופשה קצרה מן הצבא גיליתי עיר שוקקת חיים. המדרחוב היה כל רחוב הרצל. הירידה לים הייתה כמו הריביירה הצרפתית. דודתי גילה הייתה בחופשה עם הילדים ואני הצטרפתי אליה. אחר כך היה קל לשכנע את ההורים לעבור לעיר אחרת. עזבנו את עיר ההולדת שלנו הילדים, עזבנו חברים, עזבנו את כל מה שהזכיר את אחי האהוב טוביה, והגענו לעיר שבה הים מחבק מבעד לגבעות הכורכר. עזבנו את הנוף שכה אהבתי ממרפסת דירת השיכון. את נוף הפרדסים שמדביק את הים אל האופק.
אבא ואם לא שכחו את אחי הבכור באשקלון. בהתחלה הם נסעו פעם בשבוע להשקות את העציצים על הקבר הרענן. דאגו לנקות ולשפשף את המצבה שיהיה נקי שם. אין לי מושג למה מנקים קברים. מה מתלכלך שם. אח שלי עבר דירה לנתניה הוא קיבל לוחית זיכרון כשבנו את בית יד לבנים בנתניה. כשמדליקים משואות לזכר בני נתניה כל שנה בטקס הזיכרון אנו יושבים בטקס. ישבנו עשרים שנה עם אימא בטקס ועכשיו אנו יושבים עשרים שנה בלי אימא וארבעים שנה בלי אחי. מחכים שהתמונה תעלה וכשהיא עולה בזמן האחרון אח שלי הצעיר ממני ניר מצלם את הצילום של יום הזיכרון. אחי בין נופלי העיר נתניה, פשוט אחרי מותו סחבנו אותו לעיר חדשה להתחיל הכול מהתחלה.
