נוכח מגפת הקיטוב המתפתח בחברה הישראלית בין השמאל לימין נראה שהגיע המועד שנביט היטב במראה ונשאל את עצמנו, מה אנחנו ולאיזה עם הפכנו להיות. האם אנחנו עם חילוני, דתי, או משהו בין זה לזה.
בפועל רק מיעוט מן העם הזה חי על-פי מצוות התורה. מיעוט אחר - בעיקר בתחומי מדינת תל אביב - חי באורח חופשי לחלוטין ושובר כל מסורת. רוב העם ניתן להגדרה כישראלי אך לאו-דווקא כיהודי. אולם בהגדרה קצת יותר ממוקדת יהיה זה נכון לומר, כי רוב היהודים שכאן ביתם שומרי מסורת וחיים על פיה מלידה עד מוות וגם קצת אחר כך. כדי שלא להסתפק באמירה כללית שכזו, ראוי לבדוק את הנתונים העובדתיים שעל פיהם אנו מתנהלים במהלך החיים.
- בספר החוקים של המדינה אין חוק המחייב למול בנים, אבל הנוהג שכולם קיבלו על עצמם מרצון הוא לקיים טקס ברית מילה, על-פי חוקי הדת, כסימן לקשר העמוק בין העם לאלוהיו.
- לקראת בגרות אנו עורכים לבן טקס בר-מצווה, הכולל שינון פרשת השבוע שלו, ואף להניח תפילין. נוהג זה כה הוטמע עד שגם בנות רוצות טקס כזה ואכן משפחות רבות מעניקות לבנותיהן את הזכות לחגוג "בת מצווה".
- את החתונה עורך רב, מתחת לחופה, כולל כתיבת חוזה הכתובה וחתימתו. והכל לפי המסורת.
- במקרה שזוג מבקש להתגרש, גם זה אפשרי רק בבית דין רבני, על-פי דיני הדת, ובאישור כתוב שבלעדיו אין הגרושים יכולים להירשם כפנויים במרשם האוכלוסין.
- גם טקסי הקבורה ואמירת הקדיש לכבודו של המת, כולל חיתוך דש הבגד של האבל, נעשים על-פי מצוות הדת. ולא לשכוח את "השבעה" שגם הוא נוהג דתי שבו נהוג להעלות את זכרו של המנוח.
- רבים וטובים שומרים כשרות על סוגיה השונים וחלק הארי של העם הזה נמנע מלאכול בשר חזיר, כי הדבר אסור על-פי חוקי התורה.
- בפסח אוכלים מצות ונמנעים מצריכת מזון חמץ. כמעט כל עם ישראל מסב סביב שולחן הסדר, קורא את ההגדה, מזמר את חד גדיא ומרבה לספר על יציאת מצרים ועל המכות שהוכו המצרים הרשעים. וכמובן לא שוכחים לשבח את הקדוש ברוך הוא שמציל אותנו מידי אלה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו.
- בחנוכה מדליקים נרות שמונה ימים, שרים שירי חג, מסובבים את הסביבון ומספרים על עוללות מלחמות החשמונאים רבות התהילה.
- בפורים עוטים מסיכות ומספרים זה לזה בחיוך ערמומי מה עשתה המלכה אסתר למלך אחשוורוש ואיך תלו את המן הרשע.
- ביום הכיפורים הולכים לבית הכנסת להתפלל או לפחות לשמוע את תפילת "כל נדרי" וכמובן - המדינה שובתת ואין נוסעים לא ברכב פרטי ולא בתחבורה ציבורית.
- אסור לשכוח שברוב המדינה לא מחללים את השבת, אין תחבורה ציבורית ביום השביעי והחוק אוסר על מסחר מכל סוג ביום זה. נכון שלאחר תפילות השבת נוסעים לים או נוהרים לצפות במשחקי כדורגל כי עם אוהב ריגושי ספורט אנחנו.
- יותר ויותר אנשים מנשקים את מזוזות הבית בצאתם ובבואם, וכאשר באים למקום בעל גוון דתי - נוהגים לחבוש כיפה.
- בצה"ל נוהגים רבנים צבאיים לבוא אל הלוחמים לפני היציאה לקרב ולשאת תפילה לשלומם של ההולכים אל המערכה ולברך אותם שייצאו וישובו בשלום.
- כאשר האדם נקלע למצוקה ואין לו על מי להישען ולסמוך הוא זקוק למישהו המביא עמו מסר אמונתי-דתי תומך ומנחם, פונה הנזקק להתייעצות אצל הרב. רבים מקיימים את הנוהג "עשה לך רב". רב של שכונת מגורים הפך ל"מצרך" מבוקש, אפילו על-פי החלוקה לעדות. איש איש ותפילתו, איש איש וזמירתו לאלוהים, איש איש וניגונו.
בקיצור: מה שעשו אבותינו במהלך אלפי שנים גם אנחנו עושים כיום. מי יותר ומי פחות. אז אנחנו עם דתי או לא? אנחנו לא. אבל אנחנו בהחלט עם שומר מסורת. החי על-פי עקרונות האמונה.
דוגמה מעניינת לתהליך של חיים על-פי האמונה והמסורת ההולך ומוטמע בחברה הישראלית ניתן למצוא בצה"ל, צבא העם, שדווקא במסגרתו ניטש בין שני גופים מאבק עז על נפשו של עם ישראל.
מן הצד האחד של שדה המערכה מבקש חיל החינוך בעל הערכים החילוניים-לאומיים להשתלט על תודעתו הרוחנית של העם. מן הצד השני מסתערים הגייסות של הרבנות הצבאית השואפים להוביל את כל העם לחיות על-פי חוקי הדת. בהקשר הזה חשוב להבין מה ההבדל בין שני המחנות.
חיל החינוך עוסק בהנחלת ערכים לאומיים כמו: חיזוק תחושת השייכות והמחויבות של מפקדים וחיילים בצה"ל לארץ ישראל, לעם ישראל ומורשתו, וגם הגברת האחדות והחוסן החברתי. בנוסף אמור החיל לסייע בהטמעת "רוח צה"ל" - תהיה אשר תהיה - וטיפוח תודעת משמעות פעולתו של צה"ל כצבא העם במדינה דמוקרטית. זה אף זה: חיל החינוך עוסק גם בקידום קליטת העלייה בצה"ל וכן בביצוע משימות חינוכיות-חברתיות וטיפוח אוכלוסייה מיוחדת, בצה"ל ומחוץ לו. מרגע שהחייל משתחרר מצה"ל מתנתק הקשר בינו לבין חיל החינוך והיה כלא היה.
לא כך המצב עם הרבנות הצבאית. היא מטפלת בנושאים שיש להם קיימות גם אחרי תום השירות. הרבנות הצבאית עוסקת כיום בנושאים שאינם בהכרח קשורים בדת או באמונה כמו: חיזוק רוח הלחימה שבאה לידי ביטוי, למשל, בטקסי השבעת חיילים ליד הכותל המערבי, פסיקה הלכתית בנושאים צבאיים ומתן הדרכה הלכתית לחייל הדתי. וגם: טיפול בגופות חללי צה"ל, ועריכת טקסי קבורה צבאיים.
הרבנות הצבאית היא הגוף הממונה על המוסדות הדתיים בתחום הצבא. על-פי התקן הצבאי בכל יחידה ובסיס צבאי אמור לשרת רב צבאי, קצין דת או מש"ק דת האחראי על ענייני הדת בבסיס ומספר ה"משגיחים" האחראים על הכשרות במטבחי היחידות בצה"ל ובמערכת הביטחון הולך ועולה כל הזמן. לא אתפלא אם יסתבר שגם ל"מוסד" ולגורמי מודיעין גדולים כמו 8200 או 9900 יש רב צבאי כשר למהדרין. תפקיד נוסף הוא חזן צבאי המשמש בתפקידו באירועי קבורה וזיכרון.
מבלי ששמנו לב לכך מתברר, כי המסורת חדרה עמוק לכל רובדי החברה. וכי המאבק בין החילוניות לחיים על-פי המסורת כבר הוכרע לטובת ערכי המסורת והאמונה. מסתבר כי בניגוד לערכים הלאומיים שמנסה להנחיל חיל החינוך, הרבנות הצבאית הביאה בתרמילה אל נפשו של העם ערכי רוח יהודיים מסורתיים כפי שהורגלו אליהם מבית הוריהם, כמו המונח "נחלת אבותינו" המעיד על הקשר ההיסטורי העמוק של העם למולדת אבותיו. ואולי זו גם הסיבה שאלה החיים לפי ערכי האמונה והמסורת נותנים את קולם בבחירות למי שדומה להם בתפיסת עולמו הלאומית והאמונתית ולא לאלה הנתפסים כמי שמזלזלים במסורת ומנסים לחסל אותה.
התהליך הזה לא התפתח ביום אחד. בתחילת הדרך כמדינה לא הייתה קיימת רבנות צבאית. אבל כבר אז הבין
דוד בן-גוריון שיש לאפשר לחייל שרוצה בכך לקבל שירותי דת ממוסדים. הוא פנה אל סא"ל נתן גרדי (סבו של האלוף
גרשון הכהן) מפעילי המפד"ל שהיה מקורב אליו, והטיל עליו את המשימה להקים גוף שנקרא "השרות הדתי". גרדי לא היה רב, אבל את המשימה מילא בהצלחה ומי שנזקק לשרות הדתי הזה זכה לקבל אותו. עד שהגיעו הרבנים "המקצועיים". הראשון שבהם היה הרב שלמה גורן שהצליח בנחישות רבה להשתלט על המערכת ולהפוך אותה לנחלתו בתואר "הרב הצבאי הראשי". גרדי פרש וחזר לעבודת האדמה במושבו כפר אברהם והרבנות הצבאית הפכה לממלכה רבת השפעה של כל אלה שדגלו בסיסמה "תורתם אומנותם" שהנחילה את ערכיה לדורות הבאים, בתמיכת ראשי המדינה ותקציביה, שהבינו כי לעם הזה חשוב שיהיו אמונה ומסורת, "כמו בבית אבא וסבא".
