השבת אנחנו קוראים את הפרשות "אחרי מות" ו"קדושים". בפרשה השנייה מצווה התורה בין השאר (ויקרא יט): [יח] לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'. על הציווי החיובי בפסוק, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אומר ר' עקיבא (ירושלמי נדרים ל/ב ועוד): זהו כלל גדול בתורה. כלל גדול פירושו שכל התורה תלויה בו; שאם זוכה אדם לקיים ציווי זה, חזקה עליו שיקיים את התורה כולה. מזכיר מאוד את אמירתו של הלל הזקן כשלושה דורות לפני ר' עקיבא (שבת לא/א): מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי; אמר לו, "גיירני על-מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת" דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל - גייריה. אמר לו, "דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור". מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה וכל השאר הוא פירוש לעניין הזה, לך ללמוד.
כלל גדול בתורה וצריך להבין איך אהבת ישראל, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, קשורה (ואולי אפילו מהווה תנאי או הכשרת הדרך) לקיום כל התורה כולה. אולי אם נלמד את המשך המימרא נוכל להבין את הרעיון; בתגובה לדברי ר' עקיבא אומר בן עזאי, תלמיד חבר שלו: "זה ספר תולדות אדם - זה כלל גדול מזה". הוא מתכוון למה שכתוב בפרשת בראשית (פרק ה): [א] זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם, בְּרֹא אֱלֹקִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹקִים, עָשָׂה אֹתוֹ. מדוע הפסוק הזה מהווה כלל גדול יותר? משום שבו מוזכר בפירוש: בִּדְמוּת אֱלֹקִים, עָשָׂה אֹתוֹ. את האדם; כך שבכל התייחסות אל זולת צריכים לראות בו את דמות האלקים שעשה אותו ולהתייחס אליו בהתאם, ב
כבוד הראוי. בדברי ר' עקיבא אפשר להבין, אומרים בעלי התוספות, שהוא רק מתרגם לעברית את מה שאמר הלל הזקן בארמית לאותו נכרי שבא להתגייר, דעלך סני לחברך לא תעביד.
לתת כבוד לבורא כלומר, מדברי ר' עקיבא לא לגמרי ברור שאהבת ישראל נוגעת לכבודו של ה' יתברך. בן עזאי מחדד נקודה זו. בעצם, מה שבן עזאי אומר הוא שבכל מה שאדם עושה או לא עושה בעולם הזה, יש השתקפות של הכבוד שהוא נותן (או חלילה לא נותן) לקב"ה. ברור שר' עקיבא מסכים עם זה במאה אחוז. הרי הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" נחתם בתזכורת "אֲנִי ה'". כלומר, מהקישור הזה אנחנו אמורים להבין שאהבת ישראל היא ביטוי עליון של כבוד שנותן האוהב לקב"ה שציווה על כך. ר' עקיבא מוסיף לצירוף הזה את ה' הידיעה: אהבת ישראל היא הביטוי העליון של כבוד לה'. אפשר לומר שיש מחלוקת בין ר' עקיבא לבן עזאי בשאלה באיזה פסוק מודגש יותר כבודו של הבורא יתברך, אם מתעקשים לברר מה המחלוקת. אבל אין ספק ששניהם מסכימים על הנחת היסוד, שאכן כל דבר שאנחנו עושים או לא עושים משקף את הכבוד שאנחנו רוחשים (או לא) לקב"ה.
תרגול מעשי זה מה שיוצא מהפסוקים שהם בוחרים להכתיר בתואר "כלל גדול". בן עזאי שהיה די מופשט מענייני עולם הזה, בחר בפסוק שאמנם מבטא היטב את החובה לראות בנברא את דמותו של מי שברא אותו, אבל אין בו שום הוראה מעשית. די לו בהתבוננות מופשטת כי הוא ככה הוא חי, מופשט מענייני עולם הזה. שונה ממנו ר' עקיבא שהיה מאוד מעשי, מאוד מחובר לעולם הזה במגמה ברורה להחדיר קדושה גם בעניינים הכי בסיסיים ויומיומיים. הוא בחר בפסוק שיש בו הוראה מעשית. אומנם האהבה כשהיא לעצמה, רגש האהבה נמצא בממד הרוחני של האדם, אבל הביטוי שלה הוא גם בממד הגשמי, ביחסים שבין אדם לחברו. חייב להיות כך, כי אחרת זו לא באמת אהבה, זה סתם דמיון שוא. ומי שמצליח למלא הוראה זו, אכן מחדיר קדושה לחייו הגשמיים בעולם הזה.
תרגול עצמי לאהוב אפשר לטעון, בצדק לכאורה, שזו משימה בלתי אפשרית. שהרי איך אפשר לאהוב את רעך כמוך? אבל העובדה היא שהתורה מצווה על כך ולכן ברור שזה אפשרי, כי הבורא יתברך אינו מציב בפנינו דרישות שמעבר לכוחות שהוא עצמו העניק לנו. והרי ציווי התורה מהווה גם נתינת כוח למצוּוֶה לקיים את הציווי. ועדיין ברור שזה בכלל לא פשוט. על כן מציעה לנו התורה שבעל פה, בציטוטים שהבאנו לעיל, דרכים לתרגל את עצמנו עד שנזכה להגיע לאהבת ישראל אמיתית. ראשון בהם הוא הלל הזקן שמציע מבחן בסיסי ופשוט: "מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך". כל אחד מוזמן לבחון בעצמו עד כמה הוא מודע לרעיון הזה, עד כמה הוא נזהר שלא לעשות לחברו את מה שהוא לא אוהב שעושים לו. אגב, כדאי מאוד להתחיל בתירגול החלק הראשון של הפסוק: לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ. אחרי זה אולי נצליח גם לאהוב.
כמה רבדים באהבת ישראל לכאורה, דברי הלל הזקן אינם מהווים תרגום מדויק לציווי וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ; הציווי הזה הוא חיובי, לאהוב, בעוד הלל לא דיבר על אהבה בכלל. הוא רק אמר בסגנון של שלילה, "דעלך סני לחברך לא תעביד" איך זה דומה? אז אומנם זה לא שיקוף מדויק של המקור, אבל זה תירגול מצוין. גם עבורנו. כי הרי הלל הציע את הכלל הזה לנכרי שבא להתגייר ואפשר לומר שהוא בחר עבורו את מה שמתאים לו, לנכרי, בהתאם למושגים שלו. כיוון שכל עוד לא התגייר, אין לו היכולת להגיע לאהבת הזולת "כמוך". אבל כאמור, גם עבורנו זהו תירגול מצויין; כי אם נצליח שלא לעשות לזולת את מה שאין אנו רוצים שיעשו לנו, נמנע הרבה מאוד פגיעות, כעסים ועגמת נפש. ובהמשך אולי אפילו נצליח להגיע לאהבת ישראל אמיתית. כי ממילא נפסיק לעבור על הציווי לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ ואז הלב יוכל להיפתח לאהבה.
מעשה קודם למחשבה כ"ק אדמו"ר מלובביץ' מלמד כי יש שלושה רבדים באהבת ישראל, רבדים אותם גילו אבות החסידות. הבעש"ט אמר שצריכים לאהוב יהודי פשוט כמו שאוהבים את אנשי המעלה ואת הצדיקים הגדולים. הוא אמר שיהודים המקיימים מצוות בתמימות יש בהם מעלה אפילו יותר מלמדנים גדולים. והמשיל זאת לתפילין; בתפילין שלנו כתוב "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" ובתפילין של הקב"ה כביכול כתוב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". מניחים קודם תפילין של יד, עניין המעשה, ואחר כך תפילין של ראש, עניין המחשבה ולימוד התורה. הרי שיהודים של מעשים טובים קודמים ליהודים של לימוד תורה. אכן תפיסה מעניינת ואף מעודדת, אבל עדיין יש הבדלים בין יהודים. והעיקר, מדובר אומנם ביהודים פשוטים אבל שמקפידים לעשות מעשים טובים. ומה עם אלה שירדו מהדרך?
רשע גמור כמו צדיק גמור תלמידו וממשיך דרכו, ר' דוב בר המכונה "המגיד ממזריטש" הרחיב והעמיק את משמעות המצווה; הוא אמר לאחד מבחירי תלמידיו: הקשב למה שאומרים כעת בשמים, שאהבת ישראל פירושה לאהוב רשע גמור כמו שאוהבים צדיק גמור. זה כבר גובל בפלא; לאהוב לא רק יהודים פשוטים אבל תמימים אלא גם רשעים גמורים. ועוד באותה עוצמה כמו שאוהבים צדיקים גמורים. בכך הוא גילה כי אפילו רשע גמור, בפנימיותו הוא יהודי יקר שיש לאהוב אותו אהבה בלי גבול. ועדיין אין זו התכלית כי יש הבדלים בין יהודים, "לאהוב כמו" פירושו שלא כולם שווים, שאמנם יש הבדלים בין יהודים, יש צדיקים ויש מי שאינם צדיקים, ולמרות זאת צריכים לאהוב את כולם. אומנם זו מדרגה נעלית יותר ממה שלימד רבו, הבעש"ט, וגם קשה מאוד להגיע אליה, אבל עדיין אין זו אהבה "לרעך כמוך".
"כמוך" ממש רובד נעלה יותר לימד תלמידו של הרב המגיד ממזריטש, ר' שניאור זלמן, מיייסד חסידות חב"ד. הוא כתב (תניא פר לב) שאהבת ישראל צריכה להיות אהבה שאינה מדודה כלל, כמו אהבת אחים ממש, אהבה שטבועה בעצם מהותם. כי הרי אב אחד לכולנו, אבינו שבשמים. לדבריו, אהבת ישראל צריכה להיות "כמוך" כפשוטו, כמו שאתה אוהב את עצמך בלי תנאים, כך עליך לאהוב את זולתך. וכמו שביחס לעצמך אין חילוקים, שהרי אתה אוהב את עצמך למרות כל המגרעות שיש בך, כך גם עליך לאהוב את זולתך. זהו הפירוש של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: ואם תשאל "איך אפשר לדרוש ממני דבר כזה"? התשובה היא: אֲנִי ה', אני האבא שלך ושלו גם, ואני מצפה שתאהבו איש את אחיו אהבה בלי גבול. יכול להיות מרתק להתבונן בשלושת רבדי אהבה הנ"ל בהקשר ההיסטורי, אבל אין כאן המקום.
נחת רוח לקב"ה החסידות מסבירה שאהבת ישראל היא פועל יוצא מאהבת ה'. והרי אהבת ה' טבועה בנו בגנים, בירושה מאבותינו הקדושים. ואדרבה, אהבת ישראל נעלית וקודמת לאהבת ה' כי בקיומה היא מגלה את אהבת ה' האמיתית. שכן מי שאוהב את ה' באמת, לא ייתכן שלא יאהב את בניו, עם ישראל. ואם הוא אוהב את בניו, זה עצמו מעיד שהוא אוהב את ה' באמת. וכאמור, השורש של אהבת ישראל הוא במוצא (הנשמתי) המשותף (דברים יד א): בנים לה' אלקיכם... אהבת אחים, כבר אמרנו? חז"ל המשילו את עם ישראל לגוף אחד; והרי מי שתוך כדי הכנת סלט פגעה הסכין שאחז בימינו באצבע יד שמאלו, האם יעלה על הדעת שיד שמאל תחטוף את הסכין ותנקום ביד ימין? זה לא יקרה כי בכל מקרה את הכאב מרגיש הראש. כך גם אנחנו, כאשר אוהבים זה את זה, כאשר מעודדים איש את רעהו ומסייעים זה לזה, עושים נחת רוח לקב"ה והוא משלם בעין יפה.
