אחותו של ד"ר דרל טמקין גרה ליד קמפוס אוניברסיטאי בלונג ביץ'. היא מספרת על "חומת האפרטהייד" שהוקמה לשבוע האפרטהייד. מסתבר ש"חופש הדיבור" מרשה להפיץ שקרים ושנאה, ואיש אינו אומר מאומה.
ממול, או היכן שהוא בקמפוס, הייתה נוכחות ישראלית או יהודית. אלו, מספרת אחותו של דרל, הסבירו "אנחנו רוצים שלום. פנינו לשלום". ההמשך ברור: "הגידו לנו מה אנחנו צריכים לעשות, והנה מיד אנחנו משתטחים אפים ארצה ויוצאים לבצע את כל הנדרש מאתנו".
הסיפור מוכר, ומוסר השכל בצידו צד אחד תוקף ומתנגח, הצד השני מתנצל ומצטדק, כאילו שנכון הדבר שאנחנו מדינת אפרטהייד, הכיבוש משחית וכל מה שקורה הוא באשמתנו (הרשו לי להוסיף: עצם קיומנו בחטא, וכך הפתרון פשוט - היהודים לים!).
יתרה מכך, הרבה פעמים הצד שלנו מעדיף לא להופיע כלל וכלל, וסיבות רבות ומגוונות לצידו, כשבראשן: "אנחנו לא רוצים להסב תשומת לב נוספת, ממילא פעילות 'חומת האפרטהייד' כה שולית, שאיש לא שם לב אליה".
מוסר ההשכל: במגננה לא מנצחים. צריך לצאת למתקפה, וההווה הוא הזמן הטוב ביותר לכך. מדוע? שכן המוסלמים רגישים מאוד לכל נושא דאעש. כל השוואה שנעשת בין המוסלמים יפי הנפש לבין עריפת ראשים מיד תקפיץ אותם לשמיים. ראו, דבר טוב מהארס של דאעש, אם רק נשכיל להשתמש בכך. אין צורך להמציא, לשקר או להתאמץ, רק להעז להראות את האמת, והחרדה תעשה את שלה.
השטח היום מלא וגדוש. כאן אצלנו, לדוגמה, ארגון Stand With Us פועל נחרצות, כמו גם J Street, Bruins for Israel ואחרים. כולם ארגונים יהודים וטובת ישראל בלבם ועל לשונם. אחד מוחק את השני, ואנחנו מתבלבלים מרוב טוב. הלל ב-UCLA וממולו ארגון Amcha, עד עכשיו נבצר ממני מדוע שני הגופים אינם משתפים פעולה כי אם רואים זה אויבו של זה. מרכז ויזנטל הופיע גם הוא, שכן כל המצלמות היו שם, הניפו ידם לאות נצחון ועזבו.
שנות השלושים של המאה שעברה אך מי באמת מעז להוביל, להלחם בלי כחל ושרק? מרכז דיויד הורוביץ.
פמלה גלר. עוד מספר משוגעים אותם אנחנו אוהבים לכנות כינויי גנאי אלו ואחרים ("קיצוניים ימניים," "פשיסטים" וֹעוד כיד הלשון המשתלחת).
מתי מעט אכן נלחמים. האחרים משכנעים את עצמם שאין צורך, או שדרכם היא הדרך הנכונה, הצודקת והמנצחת.
מצבנו ילך וידרדר, ואין את מי להאשים. היום כולם כבר מודעים לכך שיתכן שאנחנו חווים את שנות השלושים של המאה שעברה מחדש. פעם הבטחנו "לעד לא עוד", לא נרשה שהשואה תחזור על עצמה. הבטחות חסרות מהות, כך נראה למראה המאורעות המתרחשים לנגד עינינו ממש.
הרשו לי לפיכך לעשות סדר. לפני כמה שנים, הוכנסה מילה חדשה לשימוש: דה-לגיטימציה. המילה קשה לביטוי, ולבדה אינה מספקת. יש להוסיף "דמוניזציה" (השוואה לשדים) ו"דה-הומניזציה" (להפוך משהו ללא אנושי). שלוש המילים ביחד מתארות את הצורה שהאנטישמיות בת-ימינו באה לידי ביטוי.
חופש דיבור כשקשה לבטא את המילה שאמורה להיות שגורה בפיך, ברי שהיא נועדה מראש לכשלון. התאור מסתבך, ומי בכלל חושב על אנטישמיות בימינו אלו כשהכל מותר תחת הכותרת "חופש דיבור!" הלא הסבירו לנו, ואנחנו לעצמנו, שאין זו אנטישמיות כלל ועיקר ("כולנו נגד כל ביטוי כלשהו של אנטישמיות נגד היהודים") אלא ביקורת לגיטימית לחלוטין על ממשלתה ("הימנית קיצונית") של מדינת ישראל ומדיניותה. מה יש לך להגיד מול טענה זו? נשקר. נרמה. נטיח האשמות שוא. הכל מותר ורצוי, שכן כולנו דוגלים בחופש דיבור ללא גבולות, ללא סייגים וללא מעצורים.
בשל הקושי צצה מילה אחרת, ואותה כבר כולם מכירים. נהייתה היא בת בית, התנחלה והיא כבר שגורה בפי זאטוטים. המילה בנויה מראשי התבות של התנועה המוצלחת ביותר במאה ה-21: תנועת החרם, או בקיצור - BDS.
קל לבטא. מבינים מיד שהמדובר בפעילות לתיקון עוול נורא ולא בהתפלספות והטלות אשמה. כל המרבה להשתמש הרי זה משובח. אם תזרקו את המילה שמונה פעמים או יותר במאמר קצר או תוך כדי דיבור, הרי שכולם יחשבו שאתם יודעי דבר, נחשפתם לפעילות נגד ישראל והיהודים, הנכם פועלים יומם ולילה ומדירים שינה מעיניכם עד שהרעה החולה הזו תמוגר אחת ולתמיד, ובכלל כדאי להיות במחיצתכם, כי אתם "in" ו-"cool".
המהדרים גם מציעים פתרונים חדשים לבקרים, ונראה שכולם, ללא יוצא מן הכלל, אוהבים להשתזף בקרני התנועה, להתרכז סביב הבמה המוארת ולחזור הביתה עם תהילה (בת-חלוף) של "אנחנו נלחמים, לוחמים אמיצים!"
היקף השקעות גדל משך שנים נתנו לפעילות אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית להטות שורש, להעמיק ולהתפתח. אם הייתי משווה את התפשטות התנועה לסרטן בגוף האדם, הרי שהגרורות נמצאות בכל מקום, בריאות, בכבד, במוח. התפשטות הסרטן הגיעה לממדים כאלו, שהוא עומד להשתלט כליל על גוף האדם (וכך ימותו שניהם גם יחד).
כשבקמפוסים החלו לראות את הגרורות, בגודל שניתן היה להבחין בהן בבירור, היו ניסיונות להתייצב ממול, עם תאים בריאים, גאים, ולהלחם. עד מהרה, יצאה הרוח מהמפרשים, והוחלט שהגרורות זניחות, ממאירות במראה ובסירחון בלבד, אך אינן הרסניות. דרך הפעולה המומלצת: נתעלם מהן.
הגדילו לעשות ארגונים מארגונים שונים, שהתייצבו לצד הגרורות. הזדמנויות פז לשיפור תדמיתם. הם - ורק הם - פועלים. להם - ורק להם - פתרונים ותרופת פלא. אין מה לחשוש. ממילא האפקטיביות של תנועת החרם שולית ביותר. האם מישהו הפסיק למכור לארץ (לדוגמה כלים כבדים מתוצרת קטרפילר)? האם מישהו הפסיק את ההשקעות בארץ? להפך - היקף ההשקעות הולך וגדל. האם אוניברסיטאות בחו"ל מונעות מסטודנטים ישראלים ללמוד בהן או מפרופסורים לשתף פעולה עם מקביליהם בארץ? ודאי שלא. ומה לגבי מוצרים מהארץ (וביחוד מה"התנחלויות הבלתי חוקיות באזורים הכבושים")? גם שם לא ניכרת השפעה כלשהי על פעילות או היקף הסחר.
מבחינה הגיונית (זו של גופים ויחידים שעצם קיומם מותנה בכספים שהם מגייסים), הסכנה האמיתית של תנועת ה-BDS מזערית ביותר ותועלתה מרובה ביותר (גם אם לא יפה להודות בכך). נכון, התנועה מפריעה פה ושם וריחה מבאיש, אך אין נשיכתה מסוכנת.
מסעדה איטלקית הם בשלהם. ממילא הם לא נחשפו לתנועה עד שהיה מאוחר יותר. לכן הסיכוי שהם ימצאו תרופה למחלה - פשוט לא קיים.
לפני שנים יצאתי עם ידידה לארוחה במסעדה איטלקית. המנה שהיא הזמינה הייתה של אוכל ים, יצורים מיצורים שונים שאחד מהם ידוע - כמו הכבד בגוף האדם - כמרכז רעלים. האוכל גרם לתגובה אלגרית חריפה כל כך שהיה צריך להבהיל את ידידתי לחדר המיון. הגוף ניסה בכל כוחו להלחם בחומר הזר, והגוף כולו הפך לאדום, כאילו ניסה להוציא את החומר הזר ממנו, והנה הוא עומד להתפוצץ.
זו הייתה הפעם היחידה בחיי שראיתי תגובה כה חריפה של גוף האדם, ורק עזרה מבחוץ הייתה למועיל לאחר מספר שעות. בינתיים ידידתי התענתה, בין שמיים לארץ, מתאפקת בקושי לא לגרד ולא לצעוק.
נזכרתי באותו לילה בחדר המיון שכן התפשטות תנועת ה-BDS אולי לא תביא למוות מיידי, אך היא מחלישה את הגוף ומחזקת את הסביבה העוינת.
שטח הפקר הכיצד? תשאלו. הגוף עצמו יודע שמשהו לא בסדר ומנסה להלחם בפולש הזר. זה נעשה בתת מודע, לא בפני הבזקי המצלמות של Fox, CNN, Al Jazeera ורשתות אחרות.
המטרה היא לא ממש להחרים את ישראל, מוסדותיה ומוצריה. הנצחון הוא לא החלטת סטנפורד או חמישים אוניברסיטאות אחרות להמליץ על משיכת הכספים המושקעים בחברות "אסורות" (אם כי כל השג כזה מתקבל בברכה מרובה). הנצחון הוא בכך שאיש לא עומד בעדם ומנסה לעצור אותם. הכל מותר, השטח הפקר. עצם ההופעה החוזרת ונשנת והצפת השקרים במצח נחושה שקולה לנצחון מהותי.
כששקר נאמר פעם אחר פעם, הוא הופך לאמת, מציאות משלו, נפרדת מהמציאות בה אנו חיים. כך הפכה מדינת ישראל בתודעה הבינלאומית למדינת אפרטהייד רשעית, גם אם רוב האנשים לא יודעים להגדיר מה פרוש "אפרטהייד" והאם אכן מדינת ישראל עונה לקריטריונים הנדרשים להגיע למדרגה זו.
כששומעים פעם אחר פעם שמדינת ישראל משתמשת בצבא מהמשוכללים בעולם נגד חפים מפשע, שאנו טובחים בילדים, עוצרים את הבחורים לקצור את איבריהם בעודם בחיים ומשליכים את הגופות המפרפרות לשולי הדרכים ומתעלמים מהבחורות (קרי לא אונסים אותן) בגלל שהן עבורנו כלל לא יצורי אנוש אלא תת-אנוש, משהו מחלחל לתודעה.
נאצי מודרני כשמשווים אותנו לנאצים, מתעדים איך הכנסנו את הערבים לגטאות ושכללנו דרך להרעיב ולהצמיא אותם ולתת להם למות ממחלות ממחלות שונות, נותנים עדויות איך אנחנו שורפים אנשים בבתיהם, בעודם בחיים, איך אנחנו מענים אנשים, מונעים מהם טיפול רפואי וכו', הרי שהתמונה המצטיירת היא שישראל היא שלטון הנאצי המודרני. אלו (הנאצים) היו - או שלא היו - במאה הקודמת - בעוד ישראל קיימת וחייבים לעשות משהו נגדה.
הגדולה בתנועת ה-BDS היא שעלילות הדם והמזימות הנרקמות רואות אור יום לא בשל תקציבי ענק או מקורות כספיים לא ידועים. למי שמנסה לתאר את "סטודנטים למען צדק בפלשתין" כגוף אדיר, כל יכול, לא כך הוא הדבר בכלל.
אז היכן בכל זאת טמון סוד הצלחתם? הם מותחים את החבל, מציבים רגל יציבה כל פעם מעבר לקו האדום, ואנחנו מיד מתקפלים, נכנעים ומזיזים את הקו האדום.
הם מאוחדים, בעוד אנחנו מפולגים. יש היסבירו שזהו החוזק שלנו, שריבוי דעות הוא דבר בריא, אך ה"בריאות" הגיעה לדרגה כזו שאנחנו לא יכולים אפילו להגדיר מה מאחד אותנו - מכנה משותף צר ביותר, משהו שכולנו יכולים להסכים עליו.
שנאה תהומית וכך, בעוד אנחנו שאננים ושבעי רצון מעצמנו, האויב יצר ישות ערטילאית והוא מרכז את תשומת לב העולם בה. אותה ישות היא התגלמות הרוע עלי אדמות, ושמה "ישראל" (מונח הכולל את היהודים כולם).
הצלחתה של תנועת ה-BDS היא בעצם העובדה שהיא שינתה את צורת ההסתכלות בעולם על ישראל והיהודים ונתנה לגיטימציה להתפרצות השנאה התהומית, העמוקה והישנה. כיון שישראל הפושעת, מותר וצריך לפעול נגדה, וכל המרבה - כל אחד בדרכו הוא - הרי זה משובח.
