מאילת עד קטמנדו

כמה פעמים שמענו את הביטויים "עליית מדרגה" ו"חציית קו אדום" בנוגע למלחמות העבריינים? אין ספור. כאשר הם פוצצו מכוניות, כאשר הם הניחו מטעני חבלה בבנייני מגורים, כאשר הם ירו במשפחה על שפת הים, כאשר הם ניסו להתנקש בפרקליט, כאשר הם רצחו עורכי דין. אז שלא יגידו לנו שניסיון החיסול (מוצ"ש, 25.4.15) בו נפצעו שלושה ילדים הוא "עליית מדרגה", כי הם כבר מזמן הגיעו לגג; ושלא יגידו שזו "חציית קו אדום", כי הם כבר מזמן מיצו את כל גווני הבורדו. כשלעצמי, אני לא ממש מתרגש מהאירוע הזה. ולא משום שאני חלילה אדיש לחיי אדם בכלל ולחיי ילדים בפרט. זה משום שכאמור – בקנה המידה של ארגוני הפשיעה הישראלים, זה לא היה משהו חריג. המשטרה המצוינת של יוחנן דנינו עוצרת מדי פעם בכירים בארגוני הפשיעה, תמיד בקול תרועה רמה, אלא שבסופו של יום – ברוב המקרים הם משתחררים במהירות, או נשלחים לכלא על עבירות שוליות וממשיכים לנהל משם את עסקיהם. אז אין להתפלא על כך שהתעוזה שלהם הולכת וגוברת. נראה שלמשטרת ישראל ולפרקליטות המדינה אין תוכנית-אב אמיתית למלחמה בפשיעה החמורה, ואם יש – המצב בשטח מראה שהיא נכשלת. דנינו יכול לנופף כמה שהוא רוצה בסטטיסטיקות המעצרים עד תום ההליכים; הישראלים לא מרגישים בטוחים, ולא בגלל ארגוני הטרור, וזה מה שקובע. פעם היינו אומרים: לא נורא, שיהרגו זה את זה. הבעיה היא, שעכשיו בדרך הם מצליחים בעיקר לפגוע באזרחים תמימים – וידן של רשויות החוק קצרה מלהושיע. זו צריכה להיות המשימה מספר שתיים של השר לביטחון פנים: להכריח את המשטרה והפרקליטות להציג לו בתוך 30 יום תוכנית מקיפה למאבק בפשיעה החמורה, תוך קביעת יעדים מדידים. והמשימה מספר אחת? לנקות את המשטרה מהקצינים הכושלים והשקרנים שמאיישים אותה כיום בכל הדרגים. בלי מילוי משימה מספר אחת, אין שום סיכוי להצלחה במשימה מספר שתיים.

לכאורה, קל להזדהות עם מצוקתם של מי שפונים לפונדקאות חו"ל. ככלות הכל, מה הם רוצים? ילד. הדבר הכי טבעי והכי מובן בעולם. אלא שאין להשלים עם מצב בו הגשמתו של רצון זה, תהיה כרוכה בעבירה על החוק. לפני פחות מחודש התייחס בית המשפט העליון, בהרכב של שבעה שופטים, למקרה בו בוצעה פונדקאות בלתי חוקית והסביר מדוע אין להשלים איתה. כך למשל אמר השופט ניל הנדל: "הנפגע העיקרי מתהליכים כאלה – עשיית דין עצמי בתחום ההורות – יהיה הילד. בית המשפט חייב להעניק משקל רב לשיקול זה. מעניין הוא כי הכלל במשפט העברי לפיו 'בית הדין הוא האפוטרופוס של יתומים' לובש פנים חדשות בעידן המאה ה-21. הכוונה אינה ליתומים על-פי הפשט - ילדים שהוריהם נפטרו, אלא לילדים שעל הדין להגדיר מיהם הוריהם, ובכך 'להחיותם'... ההכרה בשאיפה להורות אינה יכולה להוביל לתוצאה לפיה אדם יקבע על דעת עצמו, ושלא על-פי דין, כי הוא ההורה הואיל והוא ליווה ויזם את התהליך, וחיבר מבחוץ בין כל המשתתפים. הגדרת ההורות חייבת לכלול ממדים אוביקטיביים, כללים וסטנדרטים - על-פי בחירת המחוקק. כמובן שעל המחוקק לגלות רגישות, חכמה והבנה בעשיית המלאכה". השופט יורם דנציגר הזהיר מפני פתיחת "פתח פוטנציאלי להיווצרות 'שוּק תינוקות' שבו ניתן יהיה 'ליצור' או 'לרכוש' תינוק מבלי לעבור באחד האפיקים המוכרים כיום במשפט הישראלי, ולכך לא נוכל לתת ידנו". הנשיא דאז, אשר גרוניס, הביע את אותו חשש: "הכרה בתהליך כזה כיוצר הורות חוקית יהווה עקיפה של תהליך האימוץ, הקבוע בחוק. לדעתי, בית המשפט אינו רשאי ליתן גושפנקא לדרך זו בלא אסמכתא של המחוקק". נושא הפונדקאות סבוך ביותר מבחינה משפטית, רפואית, פסיכולוגית, מוסרית והלכתית. זו הסיבה שבכל העולם הנאור הוא קבוע בחוקים מוגדרים וברורים. המחוקק בישראל התיר פונדקאות בארץ, משום שכך ניתן לפקח על ההליך ולהבטיח את טובתם של כל המעורבים בו. בפונדקאות חו"ל, לעומת זאת, אין פיקוח כזה – ולא פלא שהיא מבוצעת במדינות בהן החקיקה והשפיטה לא בדיוק מודרניות ולא ממש עומדות בקני מידה מקובלים. מי מבטיח שהאישה הנפאלית המשמשת כפונדקאית, עושה זאת מרצונה? מי משגיח על מצבה הרפואי והנפשי? מי דואג לכך שהיא תקבל את כל המגיע לה? בואו נשים את הדברים על השולחן: מי לידנו יתקע, שלא מדובר בסחר איברים ובסחר בבני אדם? הרי יש סיבה לכך שאותם זוגות מרחיקים עד נפאל או דרום אמריקה. יש סיבה לכך שלא ניתן לבצע את התהליך במדינות כמו בריטניה, צרפת, ארה"ב או קנדה. הכמיהה לילד – עם כל ההבנה האנושית כלפיה – אינה יכולה להצדיק עבריינות, ולא רק בפני עצמה. מה עם הרצון לחיות? האם נסכים שחולה ישלם תמורת אבר חיוני שייקצר מ"תורם" בסין? ואולי מותר לחולה כזה לדרוש באיומי אקדח לקבל קדימות בתור להשתלת לב? ובחיי היום-יום הכי פשוטים: האם חברה מתוקנת יכולה להשלים עם שוד בנק המבוצע בידי אדם רעב? התשובה היחידה לכל השאלות הללו היא "לא" בא' רבתי. חברה מתוקנת במדינה מודרנית נותנת פתרונות למצוקות היחיד. לא תמיד הם מלאים, לא תמיד הם מושלמים. אבל עשיית דין עצמי, נטילת החוק לידיים – עם זה אסור להשלים. כי אנחנו יודעים אולי איפה זה מתחיל; אנחנו יודעים לבטח היכן זה מסתיים: בהרס מוחלט של החברה. מבחינה עקרונית, אין הבדל בין היורים באילת לבין ההורים בנפאל. אלו ואלו החליטו שהם מסדירים לבד את ענייניהם, בלי עזרתה של המדינה ותוך התעלמות מהחוק. אלו ואלו שמו את האינטרס האנוכי שלהם לפני התחשבות כלשהי בזולת. אלו ואלו פועלים משום שהם משערים שלא ייענשו. אלו ואלו מדרדרים את ישראל עוד צעד לעבר התהום. אלו ואלו מציבים בפנינו איום גדול פי כמה מהגרעין האירני ומהטרור של דאעש: איום של הרס מבפנים.