עירק תחת מכבש "דוקטרינת ההלם"

חלקים רבים בעירק של היום קורסים תחת אימת השתלטות הרסנית של דאעש. רציחות המוניות והרס אוצרות תרבות עתיקת יומין פוקדים היום את ארץ הפרת והחידקל. תיאורים מזעזעים ובלתי נתפסים על המתרחש כיום בעירק הפגישו אותי בימים אלו שנית עם ספרה של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם" (הפרק על עירק נכתב בעקבות הפלישה של ארה"ב בתקופת שלטון ממשל בוש) ולזיכרונות של פגישה שהייתה לי בפרוזדור בבית החולים בשדרה השנייה במנהטן בניו-יורק, לפני מספר שנים רעייתי ואני באנו במיוחד לניו-יורק לסייע לבתי, שסעדה את בעלה בחודש ההתמודדות עם מחלת הסרטן שלצערי, הכריעה אותו. המתנות ממושכות ביום ובלילה מזמנות מפגשים עם בני עמים שונים החיים בארצות הברית. כיום כשאני קורא על עירק, שבתי ל"דוקטרינת ההלם" של נעמי קלין ולשיחה מיוחדת במינה עם אזרח ארצות הברית ממוצא עירקי שסעד את אביו. אזרח קרוע בין ארצות הברית בה הוא חי ובין היותו יליד עירק, פרופסור לשפות שמיות, שבעבר גם לימד באוניברסיטה בבגדד. השפה העברית שגורה על לשונו, הגם שהיא נשמעת ארכאית, אך יחסית די קולחת. הוא התעקש לדבר איתי בעברית. עקב נסיבות של מפגשי המתנה בבית חולים השיחות היו קטועות. התגלה לי אדם מאוד דעתני עם עמדות מוצקות ומקוריות. חלקן אינן מקובלות על קהילת יוצאי עירק והקהילה הפלשתינית. הוא בדעה שישראל צדקה ב-5.6.1967 אך שגתה בהחלטה להמשיך לשהות בשטחים. בניגוד לדעתי שגם עצם היציאה למלחמה הייתה משגה. הוא זכר את ועידת חרטום, כוועידה, שלדעתו, החלטותיה היו משגה היסטורי של מדינות ערב שלקחו חלק בוועידה.

מלחמה נקייה

שיחות איתו הן למעשה מונולוג בעל אופי של דיאלוג. בקושי הצלחתי להשחיל לתוכן מילה. כשהגענו למלחמת עירק, התגלה בפני קפיץ דרוך ונסער. לא ניתן לעצור שטף מלים זועמות נגד המתקפה על עירק, וזאת כשהוא מביע הסתייגות נחרצת מכל מה שסימל סאדם חוסיין כשליט שפגע קשה בעמו. את הפרק על מלחמת עירק בספרה של נעמי קליין, דוקטרינת ההלם, קראתי באותם הימים. מסתבר, מה שהסעיר את נעמי קליין הסעיר את איש שיחי, פרופסור לשפות שמיות, בפרוזדור בחדר ההמתנה בבית חולים במנהטן, כשהוא חזר ושאל את השאלה "עירק, זו המדינה שארצות הברית ביקשה להפוך למדינה לדוגמה לעולם הערבי". זו השאלה ששואלת נעמי קליין כששניהם נותנים אותה תשובה - "שיח צוהל על מלחמה נקייה כדי להקים משטר דמוקראטי, הומר מהר באדמה חרוכה". איש שיחי, לא יכול היה להירגע מהעובדה שמתוך 170.000 מוצגים במוזאון של בגדד, שלא יסולאו בפז, 80% מהמוצגים אבדו תוך פרק זמן של כמה שבועות. הם נשדדו, כלשונו, על-ידי תאוות בצע של ממון ושל כיבוש.

אדריכלי המלחמה

קשה היה לעצור את זעמו כשדיבר על הספרייה הלאומית בבגדד, שכללה רבבות נכסי תרבות והפכה באבחת רגע עצוב בהיסטוריה שלה לחורבה מפויחת. ספרים נדירים בני כאלף שנה הושחתו ורובם נעלמו על-ידי מבשרי צוויליזציה חדשה. נראה, שבניגוד לנעמי קליין, איש שיחי תחם את עיקר זעמו למישוריות התרבותית, כשנשמע דיבורו החרישי צועק - "אבדה המורשת הלאומית, התרבות שהתקיימה אלפי שנים נכרתה. קשה לי להשלים שככה מבקשים לבשר דמוקרטיה". כאב שבוטא בבית החולים במנהטן נמצא מנוסח בספרה של נעמי קליין בעמ' 440 - "האלימות שלא נחזתה מראש המציפה את עירק היא פרי האופטימיות הקטלנית של אדריכלי המלחמה" וממשיכה בכאבו של איש שיחי בדבר אלפי משאיות, העושות דרכן עם ביזת רבבות אוצרות ההתרבות אל מעבר לגבול, כשחלפו על פניהם בכיוון הנגדי שיירות של משאיות פתוחות עמוסות טלויזיות סיניות, סרטי די וי די הוליבידיים, צלחות לווין כשהיעד המעשי, כלשונה של נעמי קליין "תרבות אחת מועלית באש ומפורקת לחלפים, ומנגד מוזרמת פנימה תרבות אחרת, שנארזה בעוד מועד ונשלחה לקחת את מקומה" (שם עמ' 402).

הרס התרבות

"עירק שלא הצליחה להתאושש מהלם השוד והביזה של ארה"ב בשם נס המופת של הדמוקרטיה והחרות" (שם עמ' 407)יהיה לה קשה להתאושש מהלם נוסף, מהלם הטבח וההרס שמחולל כיום דאעש בשם קדושת האיסלאם. לא ניתן לסלוח לדאעש על מעשיו בעירק בשם האיסלאם, לא ניתן לסלוח לארה"ב על מעשיה בעירק בשם הדמוקרטיה. נעמי קליין הצליחה לבטא את כאבו של פרופסור לשפות שמיות על כריתת תרבות שהתקיימה אלפי שנים. "קשה לסלוח על כך שבזזו היסטוריה, לאחר מכן באים כמבשרי דמוקרטיה. הסלידה ממשטר העריצות של סאדם חוסיין אינה יכולה להצדיק הרס של ערש התרבות" - את המשפט הזה לקחתי איתי משיחות שהיו לי עם הפרופסור לשפות שמיות, ואל המשפט הזה חזרתי ברבים מהקטעים העוסקים בעירק בספרה של נעמי קליין, עליו אני ממליץ.