גדלנו על
אפרים קישון - "סליחה שנצחנו", גדי יגיל - "הצלמניה צריכה להתחמם", שייקה אופיר - "דוקטור טיכון עם העין המקולקלת של ציונה", ה"גששים", פולי ע"ה, ויבדל"א שייקה לוי וגברי בנאי. מי לא מכיר את "המפתחות בפנים, סע לשלום!", "העולם מצחיק אז צוחקים", "כל מלה אבן וכל אבן שושן"..."היה כתוב על הסיר ברוך ג'מילי? זה הסיר!..."זאת שמעל המצופה".."מים לדוד המלך" עם החצאיות. לדוברי האידיש יש את ענקי ההומור היהודי "דז'יגאן ושומאכער" עם ההומור האידישאי העסיסי על מבטאו הגליצאי ופניני השפה: "מיט די צווי שפעקעלינגומאלאך"... שמערכון זה בעצם היה ההשראה (על "פאשה" – אברום פאשנל) למערכון "המוסך" של ה"גששים". "תחזור שניייית!.."למה את חוזרת על מלה פעמיים... כן, הבנק כולו לשירותכם. החלונות משוודיה, הזכוכית מנירוסטה".
התגלגלנו מצחוק למשמע כל משפט. לעתים, אפילו, כעדותו של שייקה לוי, עת המסך עלה טרם התחלת ההופעה הקהל צחק רק למראה שלושת המיקרופונים שעמדו על הבמה. צחקנו על הכל. תרבות הומור ליוותה אותנו במלחמות, בלילות ארוכים, בנסיעות ובטיסות אל-על שהקרין ערוץ מיוחד להקשבה באוזניות. זכורני פעם בתרגיל על-עוצבתי שנערך ברמת הגולן ומקשיביו באוזניות היו שר הביטחון ורה"מ כששמעו בתדר את אחד המג"דים אומר: "הכח העולה על דפנה" (הגבעות בדרך כלל קבלו כינוי של שם של אשה) ואחד המ"פאים (או מג"דים מהגדוד המקביל) שואל:"זה שעולה או זה שעולה"... ורבין חייך לו אז מתחת לקסדה. ההוויה הישראלית היה מלווה בציטוטים. להפיג מתחים היה חייל או איש משרד אומר איזה משפט כמו: סע לשלום! המפתחות בפנים!" ... או חיילים: "תביא איזה טמפו עם באפלה". .."שתית חצי בדרך" אז גם שילמת חצי?" או איזה ציטוט מ"גבעת חלפון אינה עונה: "לסרג'יו פניתָ - לא טעיתָ!" "סרג'יו קונסטאנסה לשירותך! המפקד!".
השחקנים הפיחו חיים בהומור. היה לו חיים משלו, הוא נישא בפי כל וליווה את כולנו. שירים של
יהורם גאון על ירושלים: "מאדאם רחל צרפתי ואדון מושון בכר, גרים ברחוב אגריפס לא חשוב מה המספר, חלון אל מול חלון ונטאנה מול ונטאנה ומגדלים הם בבלקון, פלורס, רודה ומיוראנה..." או של
יוסי בנאי: אני וסימון ומואיז הקטן"...
המופעים משכו הרבה מאזינים. היה בהם חכמת חיים, רסיסי חיים מוכרים מחיי היומיום והם "דברו" אלינו. והיום.."היינו ילדים וזה היה מזמן".
ואז בא השינוי. תעשיית ההי-טק והאקדמיה עלתה על פסים מהירים, משהו בסגנון ה -TGV Train ? rande Vitesse – הרכבת המהירה בצרפת. הכל מהיר, הכל עכשיו והכל סחיר, הכל שפיט והכל "צחיק" – צוחקים כאילו ומעליבים בלי חשבון. כדברי שלמה המלך החכם מכל אדם: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲ?לֹא מְשַׂחֵק אָנִי." (משלי כו: יח-יט) "זה לא מצחיק!
למרות זאת, לעתים זה כן מצחיק ואפילו מאוד. אבל את שורת המחץ בבקשה, מהר ועכשיו. ישראל קטורזה, אורי חזקיה, שמעון רגב ואחרים גם עומלים "לא לאבד את הקהל". משפטים מדודים וחכמים. מושכי קהל אמרנו? בלי עין הרע, שיבושם להם, אולמות מלאים ומפרגנים. צוחקים על הצ'כונה שלה מרוקאים, הפרסים, הקווקוזים, האשכנזים, הליטאים, חסידים והכל ברוח טובה. רעמי צחוק מתגלגלים מידי כמה שניות.
ואז יש את האקדמיה שבעיקרה מורכבת מאנשים גדולים ודגולים. יש בהם אנשי איכות, בעלי מידות ובני עליה - "המה הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם". אלה שעשו לילות כימים בתורם אחרי המצאות או גילויים שיביאו לתיקון העולם והאנושות. יש מהם אנשי רוח שקבלו פרסי נובל למדע ולשלום לספרות וכו' וציוני שבח כאלה או אחרים, ויש את חתני פרס ישראל ואחרים וכל אלה כבודם הראוי להם לפי כבודם ומעלתם במקומו מונח. ולהדגיש, אין בדברי אלה להפחית מערכם אפילו כמלא הנימא.
ברם, דא עקא, מה עושה איש "אקדמיה" עם תואר שלישי שאומר כדברי דור הפלגה בתקופה שאחרי המבול, "הבה נעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל
הארץ" ורוצה תשומת לב על-מנת שיצא ריחו למרחוק ועליו יאמרו "לא בא כבושם הזה". הרי אין לו קהל כזה מגוון שבא להנאה. יש לו עבודות מחקר, הרצאות הדורשות תשומת לב אחרת, רצינית, "פתוחה" וכוללת. במשך הסמסטר, ישיבות צוות, הכנות מערכי שיעור על רמה, דוחות פעילות וכו' וכו' וזה לא נגמר בוכו'. אבל הוא "מת" לקבל חשיפה ציבורית. מה עושים?
הדרך הטובה ביותר היא להיות מוקיון - "נבל ברשות האקדמיה". לברבר כמה מלים כבדות משקל באבחון פסבדו-אקדמי על קבוצת אוכלוסייה זו או אחרת. פילוח השכבות השונות ודירוגם לפי מעמד סוציו- אקונומי, השתייכות עדתית, דרגת המסורת או האמונה (יש להם "אמונהמטר". הם הרי יודעים הכל. אקדמאים אמרנו?) לכל אלה יש מחקרים והבנות או אי-הבנות (כי תמיד מתנצלים אחרי שאומרים משהו שעורר סערה או מתפתלים להסביר את מעשיהם ברוח העת הניאו-הומוריסטית או מוסיפים חטא על פשע בהסבר נוסף והעלבה של ציבור עוד יותר גדול) ותובנות מגוונות. הכל על "טוהר" הגישה ה"אקדמאית" כי הרי העברית שבפיהם די מרשימה. התוכן לא-מי-יודע-מה.
אקדמאי, שחקן או אומן של היום נהנה מאוד שדבריו "עשו רושם" וגרמו לסערות ציבוריות. הוא או היא מקיימים הלכה למעשה את דבריו של שייקספיר: "כל העולם במה, וההצגה חייבת להימשך". לקחת אותם ברצינות? לא חושב... לא ללכת להצגות שלהם... רעיון טוב.
