מזונות ומציאות

לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב (עמ"ש 1180-05-14), בו התקבל ערעורו של אב והופחת התשלום בגין מזונות ילדיו. את פסק הדין כתב השופט שאול שוחט, שבעבר שימש שופט בית משפט לענייני משפחה במחוז תל אביב. בלא מעט פסקי דין בהם ישב שוחט בערכאת הערעור, פסקי הדין נכתבו על ידו ויתר חברי ההרכב הסכימו לקביעותיו. הוא הוציא תחת ידו עשרות פסק דין בתחום שהפכו לציוני דרך. כידוע, בית המשפט על ערכאותיו השונות (למעט בית המשפט העליון) כפוף בפסיקותיו להלכה הפסוקה. בעניין מזונות, פסיקת בית המשפט העליון מלפני עשור היא 1,400 שקל לחודש, לכיסוי צרכים הכרחיים של ילד. בנתיב זה הלכו בתי המשפט בכלל ובתי המשפט לענייני משפחה בפרט בפסיקותיהם בתביעות למזונות. לא אחת מצא עצמו אב מחויב במלוא שכרו במזונות ילדיו. "ומנין אביא לעצמי פת לחם?", שאל ונענה: "לקט מהגורן ומהיקב". נכון שבית המשפט העליון קבע באחת מפסיקותיו שצרכיו ההכרחיים של אב, אשר יש להותיר למחייתו כדי שלא יגיע לפת לחם, עומדים על 2,000 שקל בחודש, אך הלכה זו לא מיושמת ברוב המקרים. בנסיבות הערעור דנן מדובר ביישום שונה מהמקובל בבתי המשפט. שוחט קבע, כי 1,400 שקל לחודש כצרכים הכרחיים של קטין אינם חזקה חלוטה. לשיטתו, ייתכנו מקרים בהם יש לחשב סכום מזונות נמוך יותר, כחלק מאיזון נכון וראוי בין הכנסות המשפחה. קביעתו עונה לנסיבות המיוחדות שבתיק, שם הוכח שאם האב ישלם את המזונות שנפסקו לו, הוא ייוותר ביתרת חובה לאור משכורתו הצנועה וללא משאבים מספיקים לצרכיו. פסיקה זו היא בגדר ריאליזם שיפוטי, הרואה את העניין הנדון באופן גלובלי הנפרש על פני יריעה רחבה יותר ובהתאם לשיקולי צדק. בית המשפט מציין ובטעם, כי כאשר בני הזוג חיו יחדיו הם נעזרו במשכורתה של האם. קרי: צרכי הילדים נשאבו מהכנסות שני הצדדים. מההכנסות המשותפות סופקו כמובן גם צרכיו של האב. ריאליזם שיפוטי מעין זה ניתן בעיקר ליישם בתיקי משפחה, לאור הוראת סעיף 8 לחוק בית משפט לענייני משפחה, המאפשר לבית משפט זה גמישות רבה ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק. ברור, כי היצמדות בית המשפט של הערעור להלכה הפסוקה במקרה דנן, היה בה כדי עשיית אי-צדק כלפי האב והצבתו בפני שוקת שבורה.