תקיפת הקצין בשכונת "מאה שערים" בי"ם אומנם עברה את ה"קווים האדומים", אבל המלחמה הזו לא החלה אתמול ובאלימות הזו לא פתחו דווקא אנשי "מאה שערים". אני מדגיש שכמובן שזו עדיין איננה עילא לפגוע בצורה כה מחפירה ולסכן חיי אדם, אבל בשפה יהודית יש מושג ששמו שלא לשים מכשול לפני עיוור, וזה מה שקורה מאז שיאיר לפיד הרים את דגל הגיוס הכפוי על כל הציבור החרדי, ללא הבחנות פוליטיות בתוך הציבור הזה. אם מישהו רוצה למנוע את ההסלמה אז בבקשה נא לפעול על-פי ההיגיון הבריא. לכותב שורות אלה היה בבעלותו בעבר עיתון פרטי שנקרא "סופר זרקור". העיתון פעל ברמה אזורית כארבע שנים וכיסה את כל בקעת אונו מסוף שנות ה-80 ועד תחילת שנות ה-90. יהוד, אור יהודה, סביון, נווה מונסון (אז רשות מוניציפלית עצמאית), קריית אונו - קיראון, גני תקווה, רמת פנקס, בית דגן וראש העין היו אזורי התפוצה שלי כשהמערכת עצמה ישבה בעיר יהוד. באותם ימים לא הייתי עדיין שומר מצוות אבל ההשקפה החרדית הייתה כבר מקובלת עלי כמעט בכל היבטיה. כשקמו תאי החוזרים בתשובה של ש"ס ביהוד ובמיוחד באור יהודה הרי שהייתי כלי התקשורת החילוני היחיד שהם מצאו בו אוזן קשבת ובימת ביטוי והסברה. בשנת 1988 - כמו עד ימים אלה, עלה עניין הגיוס החרדי לצבא. כחילוני וכמי שסיים שני תארים אקדמאיים ביהדות הרי שהבינותי את כל הטענות החרדיות נגד המדינה החילונית - מזכותם של החרדים להשמיע טענותיהם כאזרחים ישראלים נגד הרפורמים מארה"ב, ועד לטענות נגד הציונות בשואה ובקליטת העלייה. אבל היה נושא אחד - שכאדם חילוני ללא הבנה בסיסית בהשקפה התורתית, לא הייתי מוכן להתפשר עם הטענות החרדיות באותו נושא. מודה אני כי היום - לאחר שעברתי וחציתי את הקווים, הרי שאני מבין היטב את ההתנגדות של כל יהודי שומר מצוות לדרוך על מפתן לשכת הגיוס, אבל עמדתי משנת 1988, אותה הבעתי ב"דבר העורך" של העיתון "סופר זרקור" לא השתנתה גם לאחר שחציתי את הקווים. זה נשמע מפתיע אבל להלן אנסה להסביר את הנקודה ואקשר אותה לאירועים שהיו השבוע ב"מאה שערים". באותו מאמר מערכת ערכתי חשבון נפש עמוק עם הסרבנות החרדית להתגייס לצבא הישראלי תחת התירוץ של "לומדי תורה". מאחר שלא הכרתי את עולם התורה הרי שעבורי לימוד התורה היה כמו הלימודים האקדמאיים הרגילים, ולכן לא הבנתי מדוע החרדי צריך להשתחרר אוטומטית משירותו בגלל לימודיו התורתיים ואילו אני הייתי חייב להקפיא במשך שלוש שנים את הזכות ללמוד לימודים גבוהים ואח"כ גם לתרום כחודש כל שנה על חשבון לימודי ועבודתי. אבל יותר מכל לא הבנתי כיצד אפשר לבחור ולהיבחר, וכמובן להיות מפוטמים בתקציבים שמנים, אבל לא למלא חובות. באותו מאמר תבעתי בכל תוקף לגייס את החרדים גם במחיר סנקציות צבאיות. אבל בכל זאת עשיתי - באותו מאמר, הבחנה "קטנה", בתוך הציבור החרדי. קלטתי את מה שהשופט חשין קלט מזמן, בזכות היותו בן למשפחה חרדית מפורסמת ושורשית. קלטתי שישנו שם - ביהדות החרדית, חוג השקפתי שאותו צריך לשחרר מטעמי מצפון ושאינו בגדר ה"פרזיטים החרדים" האחרים. כאדם חילוני - אבל גם כהיסטוריון ביקורתי, יצאתי להגנת אנשי "נטורי קרתא" מ"מאה שערים". היום אני כבר מזמן יודע שהחוג השונה הזה איננו כולל רק את "נטורי קרתא" אלא את כל הגופים החוסים תחת ה"עדה החרדית" ואת חסידויות מונקאטש וסאטמר. הגנתי על "נטורי קרתא" והחוגים האחרים שלצידם נבעה אז מתוך הבנתי היטב את עמדתם האנטי ציונית ואת אי-שייכותם לרעיון הציוני בדיוק - ואולי אף יותר, כמו הציבור הערבי. הבנתי וידעתי גם שאותו ציבור חי כאן לפני הציונות - מאות בשנים קודם לכן, וכי התנגדותו לגיוס לצבא היא עקרונית. הבנתי כי גיוס בניו לצבא הינה כ"גזירת הקנטוניסטים" של הצאר הרוסי, והיא תוביל לדעתם, חס ושלום, לשמד דתי. הבנתי כל זאת מבלי להכיר את עומק התורה וזאת משום שכאדם דמוקראטי התנגדתי באותם ימים לכל כפייה ותמכתי בשחרור סרבני מצפון ומיעוטים שונים מהצבא למרות שאת חובותיי הצבאיות מילאתי עד תום. ראיתי ביהודים הללו מיעוט דתי משום שכל הווייתם הייתה ונשארה דת תמימה ללא שמץ של לאומיות והשקפה אחרת. מה שסייע לי לתפוס את סירובם של הללו כסרבני מצפון לעומת שאר חבריהם החרדים הייתה הידיעה העובדתית כי הללו אינם מצביעים בבחירות משום רצונם בביאת המשיח, ובמיוחד משום התנזרותם ההגונה מכספי המדינה השנואה עליהם כל כך. בהומור לעגני הוספתי באותו מאמר - לאחר שהצעתי לשחרר את הציבור הזה מגיוס לצבא, כי יבוא היום ונראה אם הללו צודקים בעניין ביאת המשיח אבל בתיים יש לעודד אותם להמשיך לא להצביע ולא להשפיע על ה"מדינה שלנו" ולכן עד אז עדיף באמת לשחררם משום הגינותם ולא לדרוש מהם את מה שהם לא צריכים לתת, כמו שצריך לתת שאר הציבור החרדי שמשתתף בבחירות ומקבל את כספי מדינה. עברו מאז הרבה שנים ועמדתי לא השתנתה. אומנם כיהודי חרדי אני מודע בהחלט לכך שצבא זה הינו טריפה לכל חרדי באשר הוא מה"כשרות" המפוקפקת של מאכליו ועד לנושאי חיי האישות וההפקרות שם, אבל אם ישנם בכל זאת כל כך הרבה חרדים שדורשים מחיילי הצבא הזה לנהוג ב"יד חזקה" נגד הערבים ולמות על התביעות הללו הרי שאליהם צריך להיטפל ולא לחוגים קטנים ועקרוניים. רוב רובם של החרדים - שנהנים מכספי המדינה וממוסדותיה, מסרבים לשלוח את צאצאיהם לצבא מאותן סיבות בדיוק שבני ה"עדה החרדית" ואנשיהם מסרבים: הם רואים בצבא הזה צבא של עריות והפקרות וסכנה רוחנית להמשך היהדות כדת. אבל אותם חוגים חרדים - שהם רוב הציבור החרדי בארץ, מסרבים לומר בגלוי את האמת שה"עדה החרדית" ונאמניה אומרים אותה בגאון, וכל זאת משום שאנשי "יהדות התורה" וש"ס הם צבועים שמבקשים להמשיך לינוק מהעטינים הציונים השנואים עליהם ובמיוחד להיהנות מחיסכון של שפך דם של צאצאיהם על חשבון דמם של החילוניים, הדתיים לאומיים, הדרוזים, הבדווים, הצ'רקסים והמוני הסלאבים. כשאני רואה את החיילים העייפים חוזרים לבתיהם לאחר סיוטי התחבורה שעברו עליהם ועם התחושה של הפחד מאי הישרדות של יום המחר ומנגד אני שומע צעירים חרדים משמיעים עמדות קיצוניות יותר מד"רמיכאל בן ארי, אך ללא דאגות של סכנת חיים משום השתמטותם, אזי, אני רותח מכעס על העומדים על דם רעיהם וגם מרחמנות על אלה שלא ישובו, חס ושלום. היהודים מ"מאה שערים" אינם כאלה המבקשים מהאחרים לשפוך את דמם למענם אלא מדובר ביהודים שרגישים לחיי אדם והם הראשונים שמייחלים להפסק שפך הדמים עם הערבים. את הנקודה הזו תפס גם השופט חשין - שמכיר היטב את המפה החרדית, והוא זה שהציע לפטור משרות צבאי את אלה שאינם משתתפים בניהול המדינה. אבל לרעיון הזה יש עדיין הפרעות. לא רק המדינה צריכה להיות מוכנה ליישם את מה שאציע בהמשך אלא גם החוגים הללו חייבים לשתף פעולה בעניין. חוגי ה"עדה החרדית" - ואפילו "נטורי קרתא", צריכים להבין כי עליהם לסגור הסכם נפרד, ואולי גם בתיווכם של אנשים חילוניים כדוגמת השופט חשין, ובהסכם הזה הם יצהירו כי הם מפרידים את מאבקם נגד הגיוס הצבאי מכל החוגים החרדים הנתמכים ע"י המדינה. אח"כ יגישו הללו רשימות הכרות והשתייכות לחוגיהם עבור מבקשי השחרור המיוחל. החוגים הללו צריכים להבין כי המשך המאבק המשותף עם החוגים החרדים הפוסחים על שני הסעיפים רק כובל את ידיהם ומנגד אי-הרצון לאי גיוס של אלה הבוחרים בתקציבים הציונים איננו מתוך קדושה אלא מתוך השקפה חילונית כמו של המשתמטים החילוניים שגם מסיתים למלחמה בכל מחיר. ישראל אייכלר - ח"כ מ"יהדות התורה", בעל מגוון פרצופים רעיוניים ועם עמדות הפוכות ותואמות לאופי השלטון השליט, פצח שוב ברננה נגד אותם אנשים שמשפחתו השתייכה אליהם עד שאביו (מנשה אייכלר) זרק את היהדות ההשקפתית שלו לטובת הארגון החילוני הימני - שמלאני ששמו היה ה"לח"י, ולימים נחת כבעל תשובה חרדי בחסידות בלזא רק משום שרק הללו הסכימו לקלטו. ישראל אייכלר גם טען שאותם אלה שהתקיפו את הקצין ב"מאה שערים" אינם מצביעים בבחירות. אומנם נכון הדבר אבל זהו בדיוק קלף המיקוח החיובי שלהם לא לתת לצבא להיכנס לבתיהם בעוד שאותו אייכלר הוא הצבוע האמיתי משום היותו בעל שליטה בכספי המדינה, הוא זה המסית למלחמה בערבים וכמובן הןא וחבריו משתתפים בבחירות (חיים או מתים...) אבל כשמבקשים ממנו לתת את החובות שלו לצבא, כמו שנותן כל מצביע שאינו חרדי, הוא מיד כובל את עצמו באזיקים למיקרופונים בפרלמנט הישראלי, כשלצידו הצבוע התואם שלו, מאיר פרוש. אם באמת אייכלר, פרוש, גפני ודרעי היו באמת מאמינים בלימוד התורה ובקדושתה הם גם היו יודעים שבצבא שאיננו מבוסס על עיקרי ה' אי-אפשר לבטוח ואי-אפשר להתפלל להצלחתו. אייכלר ומרגי יצאו גם נגד האלימות של בני "מאה שערים", ומרגי אף הגדיל לטעון כי היה צריך לצאת נגד קמפיין ה"חרד"קים" עוד מיום יציאתו לאור. אני מגנה כל אלימות באשר היא אבל מה לאייכלר ולמרגי ולגינויים נגד אלימות? מדוע אייכלר לא יצא נגד חסידותו - בלזא, כשהללו חסמו בגופם אוטובוסים של "אגד" והכו את נהגיהם רק משום שמסלול הקו שונה ולא ניכנס יותר לקריית בלזא בי"ם? היכן היה אותו אייכלר - במשך יותר מעשור, כאשר חסידות בלזא פוצצה את ארועי חסידות מחנובקה בי"ם, כולל הכנסות ספרי תורה, רק משום שגם האדמו"ר ממחנובקה מתייחס לשושלת בלזא הקדושה? מדוע לא נשמע קולו של מרגי כשבריוני ש"ס איימו להכות ולפוצץ הפגנות של "דגל התורה" וה"עדה החרדית" נגד ה"גיור הצבאי"? היכן נמצא בדיוק המרגון הזה כשאנשי ש"ס איימו ברצח על הרב עזרן המנוח, על הרב טהרני מביתר עילית ועל אלי ישי? היהודים מ"מאה שערים" נלחמים בדם על עיקרון - דבר שעדיין איננו מצדיק כלל וכלל את האלימות נגד הקצין, אבל אייכלר, בלזא ומרגי וש"ס נלחמים על כסף ועל כבוד ובאלימות קשה יותר, שבה מעורבים גם "רבנים" שאינם רבנים ו"חרדים" בתחפושת פורימית. האנשים האלה מ"מאה שערים" אומנם חושבים אחרת ורוצים לחיות כמו שחיו אבותיהם בארץ הקודש לפני שהרצל ידע שהוא יהודי. המלחמה שלהם עלולה להיות קשה יותר גם מהציבור הערבי, ולנגד עיניהם עומדים מתתיהו, חמשת בניו והצאר הרוסי אלכסנדר. היהודים האלה - אשכנזים כספרדים, הם גם מכניסי האורחים הגדולים ביותר ורוב עמותות החסד בעולם החרדי, בארץ ובחו"ל, שייכות להם, ובמיוחד לחסידות סאטמר המהוללה. הם אינם נגד המדינה משום שהם נלחמים להשמידה אלא משום שהם חשים - ועם הרבה צדק, שהיא רוצה להשמידם ולהשמיד את מה שהוענק להם על הר סיני לפני כשלושת אלפים שנה. קצין צבאי שמנסה לגייס חיילים חדשים מהשכונה שלהם - במסווה של "קצין שרות", הוא רק מוסיף שמן למדורה הזו. השכונה הזו הייתה גם השכונה היחידה בקרב חרדי ארץ ישראל שבמלחמת 1948 לא הצליחו לגייס ממנה בכוח חיילים למלחמת תש"ח. מדינה חכמה וצבא נבון היו מזמן מגיעים להסכם עם היהודים האלה - שהם בסה"כ מיעוט שלצבא אין בו תועלת אלא רק היזק, ובמקום זאת הייתה המדינה הזו צריכה לעוט על אלה העושים מעשה זמרי של השתמטות שיש בה משום "לא תעמוד על דם רעך", ומנגד דורשים שכר כפינחס, שכר שאיננו מסתיים רק במוסדות התורה אלא בעיקר מדובר ב"דמי לא יחרץ" לעסקנים מפוטמים ולמוסדות פיקטיביים. היהודים מ"מאה שערים" ומשכונת "גאולה" בי"ם עם חבריהם מבית שמש ומבני ברק לא רק שהם מממנים לעצמם את החינוך של עולליהם אלא שהם גם מתנזרים מה"ביטוח הלאומי". קמפיין ה"חרד"קים" של הציבור שאינו מצביע בבחירות קם בבחינת הגנה כנגד ההתקפה לגייס את ילדיהם ולא נגע לכלל הציבור החרדי שפוסח על שני הסעיפים. אבל כמובן שבשביל שהסכם כזה יצא לפועל צריך שתי ידיים שתחתומנה עליו וכמו-כן למתן את המחאה לגבולות הפה וההפגנה ולא לעבור לשפת האבנים והמוטות.