"צודקת המדינה כאשר היא טוענת, כי גזירת העונש והקלון, אינם מצויים באותו מגרש גם אם שניהם מהווים תוצר של ההליך הפלילי. מקובלת עלינו גם הטענה, כי הקלון יותר משהוא נועד להעניש את העבריין, נועד להגן על הציבור מפני מעורבותו בחיים הציבוריים של מי שאינו ראוי לשמש כפרנס הציבור". דברי בית המשפט המחוזי בתל אביב (27.4.15) בערעור בנושא
שלומי לחיאני.
דברים נכוחים, המסתמכים גם על פסיקת בית המשפט העליון, שיצאו מפי הרכב הערעורים הבכיר ביותר בבתי המשפט המחוזיים: הנשיאה
דבורה ברלינר (שכיהנה בפועל בבית המשפט העליון), סגן הנשיאה
ג'ורג' קרא (שהיה מועמד לעליון) ו
אסתר נחליאלי-חיאט. והם נאמרו יממה אחת בלבד לאחר ששופט בית המשפט המחוזי בחיפה,
עודד גרשון, נמנע מלהטיל קלון על ראש עיריית נצרת עילית המושעה,
שמעון גפסו, למרות שהרשיע אותו בעבירת שוחד.
בהשוואה לפרשת לחיאני, החלטתו של גרשון תמוהה ואף צורמת. לחיאני הודה והורשע בהסדר טיעון בשלוש עבירות של הפרת אמונים, והסכים שיוטל עליו קלון. גפסו הורשע לאחר הוכחות בעבירה של התניית שוחד (שדינה כדין קבלת שוחד) - ועליו אין קלון? נסיבות העבירות כלל אינן רלוונטיות, כפי שאומר במפורש ההרכב של ברלינר: הרי מטרת הקלון היא להגן על הציבור, ומי שהורשע בשוחד - אינו ראוי לשמש בתפקיד ציבורי.
המקרה של גפסו הוא הוכחה נוספת, ממש לא ראשונה וכנראה גם לא אחרונה, לבעייתיות שבהחלטה האם יש או אין קלון בעבירה בה הורשע איש ציבור. אם הגענו למצב בו אפילו עבירת שוחד אינה גוררת עימה קלון כדבר מובן מאליו, הרי שיש לעשות מעשה - וכאן המשימה מוטלת לפתחו של המחוקק.
מאחר שקלון הוא בראש ובראשונה נורמה ציבורית, על הכנסת לקבוע גבול חד וברור: מי ראוי ומי אינו ראוי לשאת במשרה ציבורית. קביעת ערכים צריכה להיות מסורה לרשות המחוקקת, לא לרשות השופטת. במצב הנוכחי, כל שופט קובע כראות עיניו מה עובר ומה אינו עובר את מחסום הבושה, איזו עבירה פוסלת ואיזו עבירה אינה פוסלת, במי נתבייש ובמי לא נתבייש.
הפתרון קל מאוד: יש לקבוע בחוק, שכל הרשעה בעבירה מסוג פשע - נושאת עימה קלון. אלו הן עבירות שהעונש המירבי עליהן הוא שלוש שנות מאסר ומעלה, ללא קשר לטיב העבירה. עלינו להרחיק מחיינו הציבוריים עבריינים באשר הם עבריינים, ולא רק עבריינים שביצעו את מעשיהם אגב תפקידיהם הציבוריים. האם למישהו יש ספק, שמי שביצע תאונת פגע וברח אינו ראוי למשרה ציבורית? או מי שתקף את אשתו? או מי ששיבש מהלכי משפט?
בית המשפט יוסמך לקבוע שבמקרה ספציפי אין קלון, אך יהיה עליו לנמק זאת ("מטעמים שיירשמו"). כלומר: ברירת המחדל תהיה קלון - ושופט שירצה לחרוג ממנה, יצטרך להסביר מדוע ולהעמיד את החלטתו למבחנה של ערכאת הערעור. מאחר שכפי שאנו רואים מדי יום, הבושה כבר מזמן נעלמה מחיינו הציבוריים - יש להציב אותה מחדש בחזית המאבק בשחיתות.
