את
בני סלע [קישור] אין צורך להציג במדינת ישראל. סלע אנס בשנות ה-90 של המאה הקודמת נשים. לאחר כליאתו, סלע השתמש במערכת השיפוטית בצורה אגרסיבית, עד כדי ששונו הכללים כך שבעקבות מעשיו של סלע אסירים נדרשים לשלם (לעיתים) אגרה עבור עתירות נגד שירות בתי הסהר (רע"ב 6188/11
בני סלע נ' שירות בתי הסוהר). המקרה הנוכחי שסלע מביא הוא אומנם בבית המשפט השלום, ולא ממש מהווה תקדים מחייב, אבל הוא מעניין לא פחות (תא 39092-12-13
סלע נ' ידיעות אחרונות ואח').
המקרה המדובר הוא כזה: בשלהי שנת 2006 התפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות כתבה שהיתה, לכאורה, ראיון עם האנס בני סלע. הראיון, על-פי גרסת ידיעות אחרונות, בוצע תוך העברת שאלות לעורכי דינו של סלע, ומתן תשובות בחזרה. בסופו של "הראיון" אישרו עורכי דינו של סלע את הכתבה לפני פרסומה.
סלע תבע את אחת מעורכות דינו דאז, ואת העיתון על פגיעה בפרטיות (תביעה שהתיישנה,
על-פי סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות) ובטענה ללשון הרע. סלע, לפחות על-פי החלטת בית המשפט, לא פירט די מהם הביטויים שמהווים לשון הרע כנגדו. בית המשפט מתייחס לכך בסעיף 59 לפסק הדין, כאשר הוא פוסק כי "התובע לא הפנה בכתב התביעה לאותם קטעים בכתבה שכביכול פוגעים בשמו הטוב. בדיון האו הסביר כי כוונתו הייתה לכל הכתבה".
בית המשפט דחה את התביעה, על יסוד
תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תוך אמירה שמדובר בתביעה קנטרנית: לבני סלע היה שם רע כאנס סדרתי, וככזה לא נראה כי ככל שיצליח בתביעתו, יהא זכאי לפיצוי כלשהו.
האמירה כאן, כאשר יש עובדות חריגות, יכולה להשתרש הלאה. הדחייה של תביעה בלשון הרע כאשר התובע עצמו נוקט בנפנופי ידיים ולא מפרט מהי לשון הרע היא משהו שנחוץ לא אחת. לעיתים, התובע לא יודע להצביע על מהי לשון הרע שהוא טוען נגדה, אלא מצרף לכתב התביעה פרסום כלשהו ואומר "זה לשון הרע". במקרים אחרים, בתי המשפט לא אהבו (בלשון המעטה) את חוסר הפירוט של התובע;
בעניין ע"א 594/66 שלום אהרוני נ' בנק י' ל' פויכטוונגר בע"מ (1967), פ"ד כא (1) 160, פסק בית המשפט העליון כי "בתביעה על הוצאת דיבה, תנאי הכרחי הוא שפרשת התביעה תכיל פירוט המלים בהן השתמש הנתבע... העדר פירוט כנ"ל, שולל קיומה של עילת תביעה. פרט לטענה כי 'המערער הושמץ בלי הרף' ו'הוצאה עליו דיבה' לא מצאתי בפרשת התביעה או בתיקונים המבוקשים, כל פירוט של המלים שעליהן מבסס המערער את הדיבה ומשום כך, אין פרשת התביעה מגלה עילה לתביעה על הוצאת דיבה".
כב' השופט סולברג פסק אף ב
ת.א. 9871/02 שלמה גרבץ נ' יצחק אלישיב, כי "דין הוא, כי בכתב תביעה בעילה של לשון הרע יש לציין את העובדות המהוות את עילת התובענה. על התובע לציין בכתב התביעה את פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע... המילים... מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין... המילים שנכתבו או נאמרו חייבות להיטען כעובדה קיימת, שאם לא כן אין כתב הטענות מגלה עילה".
בעניין תא 44273-07
דני יחזקאל נ' רפי רותם, בית המשפט ציטט את המלומד אורי שנהר, באומרו: "בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה שעילתו פרסום לשון הרע, אם כתב התביעה אינו מציין מהו בדיוק הפרסום המהווה לפי הטענה את לשון הרע, או שאינו מפרט את המילים המהוות את לשון הרע".
כלומר, מבחינת בית המשפט, נפנופי ידיים אינם מספיקים.
מכאן לנושא הקנטרנות. בית המשפט פוסק, בעצם, שיש אנשים שיש להם שם כה רע, עד כדי כך שחוק איסור לשון הרע לא יוכל לעזור להם ולא יוכל להביא להם לפיצוי, כיוון שבעצם כל אמירה נוספת לא תגרום להם לנזק נוסף (שהוא בר פיצוי).
אבל, החסימה כאן נובעת, להערכתי, ממספר שיקולים מקבילים: הראשון הוא השם הרע של סלע, השני הוא כך שסלע לא פירט את לשון הרע, והשלישי הוא שסלע הוא מתלונן סדרתי, שמנצל לרעה את מערכת המשפט. כלומר, קיומם של שלושת שיקולים אלו יצדיק חסימת גישה של תובע לערכאות בתביעות לשון הרע גם יחד.
