הַטָּהֳרָה
בֶּן אָדָם זֹאת אֱמֹר תֹּם וְטָהֳרָה לִפְשׁוּטֵי הָעָם וּלְבַעֲלֵי שְׂרָרָה לִהְיוֹת תָּם וְטָהוֹר זֹאת בְּחִירָה בַּל נַחֲמִיצֶנָּה וְנַחְטִיא הַמַּטָּרָה הַטָּהָרָה אֵינֶנָּה בַּגּוּף אֶלָּא בַּנֶּפֶשׁ לֹא לַמְטַמֵּא בְּגוּפוֹ וְטוֹבֵל בּרֶפֶשׁ לֹא לַמְּמָהֵר לִרְחוֹץ וּלְהֵרָאוֹת זָךְ רַק הַמְטָהֵר נַפְשׁוֹ הוּא מְשֻׁבַּח טהרת הגוף והנפש פרשת אמר מעלה את ענין טהרת הגוף והנפש שחלה על כל אחד מישראל ובראש ובראשונה על הכהנים מנהיגי הדור. לצערנו בשני העשורים האחרונים, טהרת הנפש נעלמה נשארה נסתרת וּטְמאֵי הנפש מרבים להראות נקיים מבחוץ, בעוד יש שבע תועבות בלבם. השחיתות הדבקה באותם בודדים ממנהיגי העם, גורמים נזק עצום בל ישוער לישרים ולטהורי הנפש, כי כאשר נחשפים המושחתים, רוב העם שם את המנהיגים בסל אחד ואומר הכל מושחת. למרות שהעם ברובו הגדול כולל מנהיגיו שומר על טֹהַר הַמִּדּוֹת בפרשה זו עולה שאלת כפל הלשון בפסוק הפותח האומר:
וידבר ה' אל משה אֱמֹר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם ( כא/א). כי המדרש מרמז כי הדרישה להטהר בחיי יום יום קשה וחלק מן העם לא עומד בכך, בא וכותב
אֱמֹר וְאָמַרְתּ, ללמדך כי עמידה בפני הפיתוי לטומאה היא עמידה התובעת מן האדם התעלות לבל יחליק אל החטא והעול והשחיתות, מה עוד כשמדובר בכהנים ובלשון ימינו במנהיגים, שצריכים לשמש דוגמה ומופת לעם. בהביטנו לאחור על תולדות הציונות, למרות שמנהיגיה היו רחוקים ממקורות התורה שלא מרצונם, לא רק שלא נטמאה נפש יהודי מהם, אלא שהם היטהרו בהקדשת כוחם ומרצם ולעתים חייהם למען תקומת העם בארצו. חיו בצנעה ודחו כל פאר או כל טובת הנאה.
האיסורים שחלים על הכהנים לפי התורה אִשָּה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקְּחוּ (כא/ז) הכהן במושגי התורה, הוא אמור להיות מושלם, לא רק במעשיו ובמחשבותיו, אלא גם במראהו החיצוני, לא יעשה קרחה בראשו ופאת זקנו ואל ישרטו שרטה בגופם. כהן כמתואר שלם ומושלם גם בגופו ובמראהו, איננו יכול לפגם בכך שיקח לו אישה שיצאה לדרך רעה, גם עסקה בזנות, כי זה פוגם במעמדו ככהן שפגם אין בו.
אם כך מה טעם מצא הכתוב לאסור על הכהן לשאת אישה גרושה מְאִישָׁהּ כלומר בעולת בעל. הטעם לכך מובא בפסוק עצמו:
כי קדוש הוא (הכהן) לאלוהיו (כא/ז) הכונה היא כי מי שמקבל עליו להנהיג את העם בַּקֹּדֶשׁ חייב להשמע לאיסורי מלך לומר לחוקה המטילה עליו מגבלות שאינן מוטלות בדרך כלל על כל אדם מן הציבור. עם המנהיג התורה מחמירה יותר מאשר עם עמך ישראל. לכן גם אם האיסור נראה לנו איסור מוזר אומר על כך רש"י זאת
חוקת התורה, זה ראה וקדש. לשם הדגמה גם אם חוק יסוד כלשהו לא נראה לך, עליך לקימו ותהא דעתך על מהותו אשר תהא. למעשה האיסור לשאת זונה וליהנות מפרי מעשיה חל על כל אדם בישראל לא רק על הכהן, אפילו אותה זונה חדלה מזנות וחזרה למוטב אין ליהנות ממה שצברה במשך התקופה שבה זנתה. אבל חכמינו ז"ל אמרו אם אדם מישראל מחזיר אישה כזאת לחיי טהרה, אם הוא ישראל מותר לו לשאתה לאשה.
איסור נוסף מוצאים אנו בפרשה זו שחל על הכהן ולא חל על ישראל, המגע הממשי בנפטר. אך יחד עם זה, נמצא היתר לכהן במקרים חריגים לבוא במגע עם המת. רש"י שואל מנין לנו הלכה זו והוא מסביר כי מכלל האיסור למדים אנו כי אם יש נפטר שאין מי שיטפל בקבורתו, כלומר "אלמוני, יהיה הכהן רשאי לטפל בקבורתו כמצווה שעליו לקימה. הביטוי חללה או חלל, הוא ביטוי רחב מאוד ובעל פירושים רבים ביותר. צריך לדעת שיש אבחנה בין המלה חלל משרש של
חֹל -חֻלִין לבין המלה לחולל חִיל. כאן הביטוי וחללה אצל אישה זונה, הכונה למה שהיא מחוללת יוצרת ומרוויחה מזנותה שהופכת את הקודש לחול
יהרג ובל יעבר ראוי כאן להביא את דברי הרמב"ם בשאלת
יהרג ובל יעבר. נקודת המוצא של "הנשר הגדול" היא, שיש
לקדש את החיים ולא לקדש את המות, ואומר: "וחי בהם - ולא שימות בהם...הרי למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" ("משנה תורה) מתברר כי האיסלאם ששאב ידע מחכמי ישראל, לקח את הדברים כפשוטם. אם נדרשת לצאת למלחמת-מצוה (לג'יהאד בשפה הערבית) טוב וצריך למות בגיהאד ובכך אתה מקדש את אלוהיך וזוכה להגיע לגן עדן. לא כן סברו חכמינו ז"ל ובראשם הרמב"ם. המשתמש בכלל
פיקוח נפש דוחה את כל המצוות, דהיינו אם האדם נמצא בסכנת חיים מה יעשה? הרמב"ם מביא דוגמה מן ההיסטוריה היהודית, שנסו בימי יון ורומי לכפות על היהודים להמיר דתם לא שעו להם וחיו. ודתם נשמרה. כי מה יעשה אדם כשנמצא בסכנת חיים ממשית עקב מחלה, גם כאן הצלת הנפש דוחה המצוה. כשיש איום מצד עובדי כוכבים ומזלות המבקש לאנוס את ישראל
לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג שנאמר במצוות:
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח,ה), כי המצוות נועדו לתת חיים לאדם כדי לחיות בהם ולא שימות בהם. אם יבחר למות ולא לעבור לא נחשב צדיק כי הוא
מתחייב בנפשו אחראי למותו, הוא נחשב כמתאבד. למשל,אם מציע רופא לאדם להירפא ע"י אכילת חזיר מותר לו
יאכל ויתרפא כדי להציל נפשו ממות.
מצאנו גם שיש ערכים העולים על ערך החיים. דבר זה למדים מסיפורם של חנניה מישאל ועזריה שבספר דניאל. חנניה מישאל ועזריה היו חבריו של דניאל מזרע מלוכה, אשר באו להתחנך אצל נבוכדנצר. הם הצליחו במשימתם, אלא שנבוכדנצר צוה עליהם לסגוד לפסל מזהב. חנניה מישאל ועזריה, סרבו כי שמרו על היותם עובדי אלוהים שבשמים בלבד. ועל כן הם היו מוכנים למות על קידוש השם ולא לעבור על מצות התורה. התוצאה הייתה שהאיום קוים והם הושלכו לכבשן האש, אלא שנעשה להם נס ולא נשרפו. רש"י חוזר על דברי חנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר:
ידיע להווי לך (לְהֱוֵי ידוע לך) אם יש ברצונו אלהנו אשר אנחנו עובדים, יכל להצילנו מכבשן האש הבוערת ומן ידך המלך יציל, ואם לא, יהי ידוע לך המלך, כי את אלוהיך איננו עובדים ולצלם הזהב אשר הקימות לא נשתחוה. זה המופת לקידוש השם ובלבד שהולך למות על קידוש השם לא מצפה לנס שיצילו.
מועדי ישראל והשבת אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם (כג/ה) . זה אומר: אני (הקב"ה) אומר אילו מועדים יש לקיים ואתה תקבעו את המועד (התאריך) שבהם יתקימו. הפרשה חוזרת על שני הרגלים שבאים אחרי פסח, שבועות וסוכות, אלא שכאן ראש השנה ויום הכפורים נקבעו גם כמקראי קֹדֶשׁ . והכתוב מזכיר לנו גם את השבת:
ביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם. רש"י שואל מה ענין שבת אצל מועדות? כמו שאמר בעניו השמיטה:
מה ענין שְׁמִטָּה אצל הר סיני. ואומר כאן רצתה התורה ללמד אותנו לקדש את המועדים כמו שמקדשים את השבת, וכל המקיים המועדים כאילו קיים השבתות.
יוֹם לְךָ וְיוֹם לְאֱלֹהֶיךָ כַּךְ נֶאֱמַר לַעֲשֹׂוֹת לְבֶיתְךָ בְּכַךְ לֹא נִגְמַר קַדֵּשׁ כֹּל אֲשֶׁר נִצְטַוֶּיתָ לְקַדֶּשׂ וּזְכוֹר אָחִיךָ שֶׁחֶמְלָתְךָ מְבַקֵּשׁ כִּי דִּבְרֵי רַהַב מְסַמְאִים עֵינַיִם כִּי אָמְרָם מִתְחַסֵּד לְשֶׁם שָׁמַיִם לְמַעַן יֶלְכוּ אַחֲרָיו בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וְעוֹצְמֵי עֵינַיִם שׁוּב יִמְחוּ כַּפַּיִם טְהוֹרִים תִּהְיוּ אֱמֹר וְאָמַרְתָּ גָּם לַכֹּהָנִים אֲשֶׁר הֶם מְשַׁרְתֵי הָעָם טְהוֹרִים הֱיוּ תָּמִיד בָּסֶּתֶר וּבַגָּלוּי כִּי עֲווֹנָם שֶׁל הֶהָמוֹן בָּכֶם תָּלוּי
