הנכבה הדו-פרצופית

בעוד שהמוני ישראלים חגגו את עצמאותה ה-67 של המדינה, שנקנתה בדם רב, יצאו מאות ערבים ישראלים, בראשות הנהגתם, להפגין נגד החגיגות, דהיינו להפגין נגד ישראל. הם, וביניהם ח"כים ערביים ב"רשימה המשותפת", נשאו את הסיסמה "יום עצמאותכם (של היהודים) הוא יום הנכבה (האסון) שלנו". הצטרפו למפגינים ארגונים לא ממשלתיים כגון "זוכרות","בלדנא" ו"עדאלה", הממומנים על-ידי ממשלות זרות, באמצם את הנרטיב הפלשתיני הכולל את "זכות השיבה" - דהיינו חיסול מדינת ישראל. מדהים היה לשמוע את המפגינים זועקים "נכבה" - אסון. אסון אומנם היה ב-1948 לערבים, אך גם יהודים רבים שילמו בחייהם. שני הצדדים נלחמו זה בזה עד שהגיעו להכרעה. אך מי הביא את האסון הזה לעולם? כפי הנראה, עם חלוף הזמן צריך לחזור ולהזכיר שהאשמים הבלעדיים ב"נכבה הפלשתינית" הם קודמיהם של מנהיגי המגזר הערבי הנוכחיים. הם שדחו ב-1947 את הצעת האו"ם לחלוקתה של ארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט בריטי, לשתי מדינות - יהודית וערבית. זאת, בניגוד למנהיגי הישוב היהודי בארץ, שהיו נכונים להתפשר ולקבל את הצעת החלוקה. לא רק שהמנהיגים הערביים דחו את הצעת החלוקה, הם גם הוליכו שולל את בני עמם במלחמה עקובה מדם נגד הישוב היהודי, תוך הבטחה להם שיקבלו את כל פלשתין. הם רתמו למרכבת מלחמתם את מדינות ערב, גרמו לתבערה בכל המזרח התיכון, ובסופו של דבר גרמו לפליטות של ערבים במדינות ערב, הנמשכת עד היום. מן הצפוי היה שמנהיגי המגזר הערבי, החיים בביטחון ובחירות מלאה בישראל, יכירו בשגיאות קודמיהם, ובראשם חאג' אמין אלחוסייני, שגרמו ל"נכבה", להפיכתם של כ-600 אלף ערבים שחיו כאן לפליטים. אותם מנהיגים גרמו גם לטרגדיה אנושית רבת ממדים ליהודים שבמשך אלפי שנים חיו באזורים שהפכו למדינות ערב. אותם מנהיגים ערביים דירבנו את ממשלות ערב, באמצעות הליגה הערבית, לנהל מסע של שנאה, שיסוי, נישול רכוש וגירוש אזרחיהם היהודים, שמרביתם הגיעו לישראל כפליטים. עיתוני התקופה מעידים על היקף השטנה שהופנתה כלפי היהודים אף עוד לפני הקמת מדינת ישראל: בעירק התרחשו פרעות ה"פרהוד "האכזריות ב-1941, בלוב היו פרעות ב-1945 ובעדן - ב-1947. לאחר קום מדינת ישראל, הפגיעות הקשות ביהודים נמשכו בכל מדינות ערב, וממצרים גורשו יהודים מבתיהם באישון לילה. מ-900 אלף יהודים שחיו במדינות ערב ב-1948, נותרו כיום כ-4000 בני אדם בלבד. למרות היותה של הפליטות היהודית ממדינות ערב טרגדיה קשה, היא נשארה כמעט אך רק בזכרונן של משפחות הפליטים, הושכחה מהשיח הציבורי ונעדרת מספרי ההיסטוריה. יהודי ערב לא זכו כערבים הפלשתינים לארגונים הממומנים על-ידי ממשלות זרות שיספרו את הטרגדיה שלהם ויתמכו בתביעותיהם לפיצויים על הרכוש הרב שהותירו במדינות ערב. הגיעה העת שישראל תעלה על נס את מורשתם של הפליטים שלנו כדי שנקבל הכרה בינלאומית בטרגדיה האנושית העצומה שהערבים הפלשתינים, בסיוע אקטיבי, של מדינות ערב גרמו לה. אבל הנהגת המגזר הערבי, ובראשם הח"כים המקבלים את שכרם מכנסת ישראל, מתעלמת מאמת זו. הנהגה זו יוצאת נגד מדינת ישראל שבה חיים אזרחיה הערביים כשווי זכויות, במטרה להצית תבערה חדשה. במדינת ישראל אין מכריחים איש להשתתף בחגיגות העצמאות. הרוב במדינה יכבד את רגשות המיעוט הערבי, בתנאי שהמיעוט יכבד את רגשות הרוב. טוב יעשו מנהיגי המגזר הערבי, אם יביטו על המתרחש במדינות ערב השכנות, שדם אחיהם ניגר ברחובותיהן. במדינות ערב התחוללה התפקחות, והעמים מאסו במנהיגים הדיקטטוריים שהשקיעו את מרצם וממון עמיהם לשימור כיסאם, לדיכוי עמיהם, ולניהול מלחמות דון קישוטיות נגד ישראל, כביכול כחלק ממחויבותם לפתרון "בעיית פלשתין". המשורר הסורי ניזאר קבאני התרעם בשירו "השחקנים" (שפרסם באפריל 1969) על השליטים המנצלים את "פלשתין" כתירוץ לשליטה ללא מיצרים בעמיהם, וכך כתב: פלשתין הייתה לכם לתרנגולת שביציה היקרות אתם אוכלים פלשתין הייתה לכם ל "חולצת עותמאן" (חולצה דמיונית) שבה סחרתם. קריאת התיגר של המשורר קבאני אז תקפה גם היום. כיום ישראל והנושא הפלשתיני אינם עומדים בראש מעייניהם של עמי ערב. התליית העיסוק בסכסוך הערבי-ישראלי לבין הטיפול במצבם העגום של העמים הערביים אינה מקובלת עוד. המנהיגים הפלשתינים התייחסו לבעייתם כ"בעיה הצודקת" היחידה בעולם, ועשו הכל להעמדתה במרכז תשומת הלב הערבית והבינלאומית. אך גם גישה זו לא הביאה את התוצאות המיוחלות. לאחר שנים של סכסוך עקוב מדם, הגיע הזמן לעשיית חשבון נפש נוקב, להכיר בעובדות ההיסטוריות ובתוצאותיהן, להשלים עמן ולנסות לפתור את הטעון פתרון בדרך של משא-ומתן.