יש לעשות, ללא דיחוי, לתיקון בחוקי הבחירות שלנו. הקרקס הקואליציוני המתקיים כעת בחצרות האחוריות שלנו מעורר, ללא ספק, הרגשת בחילה בקרב רבים מאלה שהלכו לקלפי ביום הבחירות לפני שבועות מספר.
למעשה, הבחירות התקיימו בין שני קודקודים; זה שעמד בראש הליכוד וזה שעמד בראש "
המחנה הציוני". בסופו של יום זכה
בנימין נתניהו ברוב - אבל הרוב הזה רחוק מלאפשר לו להרכיב
ממשלה.
רבים רבים רצו בו כראש הממשלה, אולם במקום לבחור בו ישירות, הם העדיפו להטיל את פתק ההצבעה לטובת מפלגות "שהצהירו" שהן תמלצנה עליו בפני נשיא המדינה. מפלגות אלו אומנם עמדו בהבטחתן, אבל לאחר מכן הן פתחו במשא-ומתן סחטני, מביש, ובלתי ראוי מכל בחינה שהיא, משום שראשיהן ידעו כי אי-אפשר להקים קואליציה בלעדיהן.
הציבור רצה באופן ברור בבנימין נתניהו, אולם בפועל הוא עומד לקבל ממשלה של סחטנים, שבה ככל שגבר כוח הסחיטה, כן התעצם חלקו של הסחטן בעוגה השלטונית, ו"ראשי המפלגות" הסחטניות מקבלים הרבה מאוד-מאוד מעבר למה שמגיע להן על-פי תוצאות הבחירות.
אין זה ראוי. זה לא טוב לדמוקרטיה במדינה שלנו.
לדעתי, התיקון הראשון המתבקש בחוק - וקשה לראות כיצד מפלגות הלווין נותנות לו לעבור - צריך להיות בנושא קביעת זהותו של ראש הממשלה. יש לקבוע בחוק כי מי שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר הוא ראש הממשלה הנבחר. לא עוד "התייעצויות" במשכן הנשיא ולא עוד מו"מ קואליציוני. ראש הממשלה הוא זה שזכה במרב הקולות.
מכאן, שאי-אפשר יהיה לדבר על "קואליציות חלופיות" או על נדידה ממחנה למחנה. הליברמנים או הכחלונים לא יוכלו עוד "לאיים" בפנייה למועמד האחר, זה שזכה בפחות קולות, ולהשיג לעצמם "דילים" טובים יותר.
התוצאה המיידית תהיה כזאת: מי שרוצה, למשל, לראות את בנימין נתניהו בתפקיד ראש הממשלה, יצטרך להצביע ישירות למפלגה שבראשה הוא עומד, ומי שירצה ביצחק הרצוג כראש ממשלה, יצביע עבור המפלגה שהרצוג עומד בראשה. לא תהיה עוד הצבעה "טקטית" בעד מפלגות שמבטיחות לתמוך במועמד כלשהו בפני הנשיא, אלא רק במפלגה-האם של המועמד הרצוי למצביע בקלפי.
הפועל היוצא יהיה שהמפה הפוליטית שלנו תחזור למה שהייתה בעבר: שתי מפלגות גדולות שראשיהן הופכים אוטומטית למועמדים לראשות הממשלה.
ראש המפלגה הגדולה יוכל להקים לעצמו קואליציה, אם ירצה בכך, ואף לבחור לעצמו את האנשים הראויים, לדעתו, לשבת בממשלתו. הוא לא יהיה נתון לסחטנות של מפלגות אופנה שאין מאחוריהן אלא אסופה של שמות שאותם בוחר לעצמו "הכוכב " התורן של הפוליטיקה הישראלית.
ותאמינו לי: עולם חדש של פוליטיקה הגונה ייפתח בפנינו. לא עוד עולם של מאפיונרים-פוליטיים; לא עוד עולם של כיפופי ידיים; לא עוד עולם של מנקרי עיניים.
בעולם כזה נחזור לקבל מקבילית כוחות אמיתית: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת.
בעולם כזה גם לא נהיה עדים לסחרחורת חוקתית, שבמסגרתה חוקים שהתקבלו משנים צורה ולובשים צורה בעקבות לחצם של גופים אינטרסנטיים.
בעולם כזה ראש הממשלה לא יהיה זקוק עוד לאמון הכנסת בממשלתו. הוא יהיה רשאי להקים קואליציות אד-הוק לשם העברת חוקים מסוימים או מדיניות כזו או אחרת. הכל יהיה נקי ושקוף.
בעולם כזה, כחלון או לפיד או דרעי או בנט או ליברמן, או כל ראש מפלגה קטנה אחרת על המפה הפוליטית, יוכלו להצטרף לקואליציה של ראש הממשלה, או שלא להצטרף. אבל אם יצטרפו, הם יעשו זאת מתוך הכרת תודה על צירופם - בענווה וברוח שפלה.
אז הנה ההצעה לסדר פוליטי חדש שלעולם כנראה לא תעבור בכנסת הנוכחית או אי-פעם בעתיד.
כי זה טיבו של העולם: הסחטן אף פעם אינו רוצה להרפות מטרפו.
