1911 - מסע אלונקות ממירון לצפת זה היה בתאריך 15 במאי 1911. המונים התקבצו להילולה השנתית של ל"ג בעומר בקבר המיוחס לשמעון בר יוחאי במירון. יש כאלה שדיברו על כ-10,000 איש ואישה. היו שם יהודים דתיים וחילונים, גברים ונשים וגם ערבים. קהל רב הצטופף על גג בית הכנסת ונערך לשיאה של ההילולה - רגע ההדלקה. כאשר ניגש הרב רפאל דין להדליק את המדורה "ההמון המשולהב התפרץ לרחבה בשירה וריקודים ומספר שניות לאחר מכן, קרס מעקה הגג, שגרם למפולת של אבנים גדולות אשר קברה תחתיה חלק מהחוגגים. כ-100 איש אשר עמדו באותה עת על הגג נפלו מגובה של 8 מטרים לעבר חצר המבנה (לפי יהושע בר יוסף, בספרו "עיר קסומה"). 7 נהרגו מיד וכ-40 נפצעו. כמה שעות לאחר מכן הגיעה הידיעה על האסון לצפת השכנה. מושל המחוז, איפנדי אראד, החליט על פתיחת בית חולים רוטשילד (היום הקמפוס של המכללה האקדמית צפת), שלא היה פעיל באותה עת, וגיוסם של כל רופאי העיר, יהודים וערבים, ויצא עמם למירון. בנוסף, הוא הורה לנגרים מכפר מירון להתקין אלונקות מקרשים, וגייס סבלים מתושבי הכפר כדי להוביל את הפצועים לצפת, המרוחקת 3 שעות משם.
רבני צפת נכנסו לדון באסון וקבעו כי זה היה "עונש משמיים" בגלל חילול הקבר עקב השתתפות של הציונים ובמיוחד של בחורות "לא צנועות".
פולחן מים קדום? בספר יהושע (י"א) מוזכר מקום בשם "מֵי מֵרוֹם", ור' תנחום הירושלמי (שחי במאה ה-13 בירושלים) בחיבורו בערבית "כתאב אלביאן" (ספר הביאור) כותב כי אותו מקום "נקרא היום מירון, והוא מעיין של מים. ומספרים שהמים מתגברים שם בשביל עולי הרגל אחרי שהיו יבשים. ותראה אותו מקום שהיה מצוי בזמן קדום, אבל לא הזכירו בו מעולם את הנס הזה ולא אחר".
נראה שמדובר בפולחן המים, שנהוג היה לבצע בתקופה של תחילת האביב, שבה בדרך כלל פוסקים או מתמעטים הגשמים. על-פי התלמוד: "ירדו (גשמים) לצמחים אבל לא לאילן. ציבחד ציבחד (טיפה טיפה) לאילן אבל לא לצמחים. סגין סגין (נדיר נדיר) לזה ולזה אבל לא לבורות לשׁיחין ומערות".
אוכלים "כל מעדני המלך" אצל הישמעאלים - והכשרות? עדויות לעלייה לקברי צדיקים במירון קיימות מסוף המאה ה-11. החל מהמאות ה-12 וה-13 ישנן עדויות על עלייה לקברי הלל ושמאי, והחל מהמאה ה-13 קיימות עדויות על השתטחויות על קברי צדיקים (בעיקר בפסח שני). עדות מהימנה לעלייה לקבר שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר ניתן למצוא רק מהמאה ה-15. בספרו "מסעות ארץ ישראל" כותב אברהם יערי על עולה רגל אלמוני מהעיר קנדיה (היום הרקליון, בירת כרתים) שביקר בארץ בשנת 1473, וכשחזר לעירו סיפר כך: "(במירון) יש מערה, נקברו בה ר' שמעון בר יוחאי ובנו, ..., ואין שם מים חיים כלל, עד שלא יוכלו לדור שם בני אדם מהעדר המים, אך יבואו העברים... ויתחננו עם תפלות סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים, ומיד יבוא מטר, והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכיליהם מים, אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך".
מנהגי ערביי-הארץ? לא כולם תמכו בהשתתפות של יהודים בחגיגות אלה. רבי לוי אבן חביב (ממגורשי ספרד, והרב הראשי של ירושלים מ-1525 עד מותו ב-1541), כתב שמדובר בחגיגה של ישמעאלים "ומי יודע אם אין המנהג הזה (ל"ג בעומר) להם איזה ירושת פליטה מעבודת זבחי מתים. ובכל זאת מצא לו המנהג מהלכים בינינו. האמנם כי חלילה לו לבן-ישראל לטמא עצמו ברגל, אך ביומא דפגרא (ימי חופשה) התירו לעצמם לחקות את הישמעאלים."
גם ר'
עובדיה יוסף הסתייג מההילולה וסקר את ההיסטוריה שלה כך: "בהילולא זו השתתפו לא רק כל מיני טיפוסים של יהודים מתושבי הארץ ומתפוצות הגולה אלא גם ערבים ממירון ומהכפרים הסמוכים. הערבים היו מעורבים עם היהודים ושמחו שמחתם ורקדו בריקודיהם. הערבים קראו להילולא זו בשם: "עיד א- שעלה" = חג ההדלקה. בהילולא היו שרים כמו בימינו שירים מיוחדים לכבודו של רשב"י, השירים היו בלשון הקודש וגם בערבית".
אציין עוד כי הטקס היהודי של גילוח ראש של ילד שהגיע לגיל 3 בל"ג בעומר, המכונה "חאלאקה", מקורו במנהג ערביי-הארץ לעלות לקברי צדיקים ולגזוז שם את שערות הילדים, ומכאן שמו הערבי - חאלאק - שמשמעו גילח.
