הפעם החלטתי להתייחס למי שעתידים לשמש כאופוזיציה(גם זה נתון שעשוי/עלול להשתנות עד יום רביעי):
אני עומדים לפני סיומו של המו"מ הקואליציוני שמנהל
בנימין נתניהו ויש בקרב דוברי האופוזיציה החדשה (בחלקם היו גם בכירי האופוזיציה הקודמת) שמתקשים לצאת מההלם שאחז בהם עם היוודע תוצאות הבחירות. אגב, ההלם תקף אותם כבר בימים לפני הבחירות שבהם נאלמו ונעלמו מהשטח.
התעשתות האופוזיציה הראשית (
המחנה הציוני) מחויבת המציאות, ולו רק מהיותה אבן יסוד במשטר דמוקרטי. ראשית עליה להקדיש מחשבה לגבי תגובותיה להסכמים הקואליציוניים. אין מהותה של שהות באופוזיציה פעילות הדומה ל"כלבי פבלוב". לא כל התחייבויות של ה
ממשלה החדשה הן אסון טבע שיש להתנגד לו באופן אוטומטי בלתי מותנה. הפעלת שיקול דעת על-ידי האופוזיציה הינה דבר חשוב ויעיל גם אם העיתונות הכלכלית והפרשנים הדגולים שחיים מכמה משכורות ומפנסיה תקציבית טוענים נגד מהלכים שמסייעים לצבור.
יש בקרבנו מי שרוצים מדינה עשירה עם אזרחים עניים. אני, במקרה, מעדיף מדינה עשירה עם אזרחים עשירים. אבל אם צריך לבחור אזי עדיף שהאזרחים יחיו טוב - כולם ולא רק הקרובים לצלחת האופוזיציה חייבת להפנים כי לעתים חיבוק חם ואוהב ויתרה מכך נקיטת יוזמה פרלמנטרית תקשורתית זו התשובה הנכונה במאמץ להגדיל את אמון הציבור במפלגה. אני, בגילי, זוכר את שר האוצר יורם ארידור שהוריד מיסים על טלוויזיות ומוצרי חשמל אחרים והפכם לברי השגה לכל אזרח וזכה לקיתונות של לעג, בוז וזלזול שעלו למערך דאז באובדן הסיכוי לחזור לשלטון.
ממילא חשוב לזכור כי הפערים בתחום המדיני-ביטחוני בין המחנ"צ לליכוד גדולים מאוד. בתחום זה יש מקום לביקורת רבה כאשר על המחנה הציוני לזכור כי בחירות מוכרעות בישראל על ביטחון לאומי, ביטחון אישי ומדיניות חוץ.
להלן רק מקצת מהדוגמאות שלגביהן זעקות השבר של המחנה הציוני ומרץ גם מרחיקות בוחרים וגם עומדות בסתירה למצע מפלגות אלו רק לפני כחודשיים:
- הגדלת קצבאות הילדים והחזרתן החלקית לשיעור טרם קוצצו על-ידי שר האוצר ...נתניהו (תוך מחאת קשה של מפלגת העבודה) . במקרה זה המחנה הציוני שהניף את דגל מדינת הרווחה והסוציאל דמוקרטיה צריך להוביל יוזמת חקיקה כזו שתחזיר את הקצבאות למצב שהיה טרום קיצוצי נתניהו. שהלכוד, שס וכולנו של כחלון יפילו הצעה כזו מסדר היום ויחליטו שקצבאות הילדים תהיינה נמוכות מהמוצע על-ידי המחנה הציוני.
- הגדלת שכר משרתי החובה - ברור שזה מהלך שיש לתמוך בו וללוות כשומר סף את ביצועו.
- הגדלת קצבאות הזקנה - מאז ומתמיד צבור הגמלאים (לא מקרב עולי ברה"מ לשעבר) תומך במפלגת העבודה על גלגוליה השונים. סיוע מגזרי לצבור זה נכון מהותית, נכון אלקטורלית ונכון אידיאולוגית. במישור האלקטורלי ברור שנקיטת יוזמה יחד עם הפגנת תמיכה בכל מה שהממשלה תציע (ואפילו יותר) תסייע לחדור גם לצבור הגמלאים מקרב עולי חבר המדינות.
- מע"מ אפס על מוצרי מזון - עוד פן של מדינת רווחה ואחת הדרכים להתמודד עם הפער ההולך וגדל במהירות עצומה. לא רק מע"מ אפס על מוצרי מזון בסיסיים אלא על כל הצריכה הבסיסית: גם על ספרי לימוד, גם על תרופות מצילות חיים וכו. זו צריכה להיות עמדת האופוזיציה.
- טיפולי שיניים עד גיל 18 חינם והגדלת הקודים לאשפוז סיעודי- גם כאן יש לתמוך בקול גדול ולא לצעוק "מאיפה הכסף". האופוזיציה, ברוך השם, פטורה ממתן תשובות לשאלה זו.
להתנגד לממשלה - ברור שכן. זה תפקידה של אופוזיציה. להעצים ההתנגדות לנושאים שמקוממים חלקים נרחבים בציבוריות הישראלית (כמו גיוס שווה לצה"ל) כן כן. להפעיל את הראש ואת השכל - זו כבר ממש חובה.
ברשתות החברתיות אני קורא פוסטים של חברי הזועקים מרה נגד הממשלה החדשה ובעיקר הרכבה הקואליציוני ומציגי אותה כאסון לאומי של ממש שמסכן את המשך קיומה. וכך כותבים: איך אפשר שליברמן ימשיך לכהן כשר חוץ- זה מסכן את המדינה. איך אפשר שבנט יהיה שר חינוך - זה פוגע בעתיד ילדינו. איך אפשר שדרעי שר כלכלה - זה לתת לחתול לשמור על השמנת ועוד כהנה וכהנה. מעניין שבדיוק אותם כותבים שרואים בממשלת 67 אסון לאומי כותבים באותו להט נגד הקמת ממשלה משותפת לעבודה ולמחנה הציוני. כאילו ממשלה שבה, נניח, הרצוג היה שר חוץ,
שלי יחימוביץ' שרת חינוך,
עמיר פרץ שר הכלכלה ו
ציפי לבני שרת המשפטים היא דבר איום ונורא. פוסטים בפייסבוק כנראה סובלים הכול ובעיקר חוסר עקביות. אני מכבד כל עמדה וכל דעה אבל שיהיה איזה חוט מקשר ביניהם.
והערה אחרונה שאינה מבחינת פוליטקלי קורקט: למספר חברי הממשלה אין שום קשר לביצועיה ולתפקודה. יכולה להיות ממשלת קטנטונת שתחרחר מלחמה, תרחיק שלום, תבודד את ישראל, תרחיב פערים ותדרדר את החינוך ולעומתה יכולה להיות ממשלה גדולה שבמספר שריה שתהיה גם גדולה בפעילותיה: תביא שלום, תקטין פערים ותעצים את מעמדה של ישראל בעולם.
