אסור להרביץ, נקודה. אסור באיסור חמור להרביץ לשוטרים, סימן קריאה. מי שמארגן התפרעויות - מקומו בכלא. מי שמנסה לחתור תחת שלטון החוק - עונשו מאסר. דמוקרטיה אינה אנרכיה. זכות המחאה אינה זכות ההשתוללות. המענה לאפליה בלתי חוקית אינו הפרת החוק.
ולצד זאת: משטרת ישראל איבדה את הזכות המוסרית שלה להילחם בפשע. לא הזכות המוסדית; זו שרירה וקיימת, ואוי לנו אם מישהו יחשוב אחרת ויפעל אחרת. אבל הזכות המוסרית - על כגון זה המשילו חז"ל את האומר "טול קיסם מבין שיניך", ונענה ב"טול קורה מבין עיניך": עד שאתה מעיר לי על עניין קטן, תקן בך-עצמך את העניין הגדול.
משטרת ישראל מודל 2015 היא גוף פורע חוק. ואני לא מדבר רק על האלימות החוזרת ונשנית, שכבר עמדתי עליה כאן בשבוע שעבר. אני מדבר על הפרת חוק בנוגע למעצר קטינים וחקירתם, כפי שקבע
מבקר המדינה. אני מדבר על הפרת זכות ההיוועצות של עצורים בעורכי דינם, כפי שקבעה הסניגוריה הציבורית. אני מדבר על חיפושים פסולים בגוף וברכוש, על הפעלת סוכנים מדיחים, על מעצרים בלתי חוקיים, כפי שקובעים מדי שבוע (כן, מדי שבוע) בתי המשפט בכל הדרגים. אני מדבר על מחדלי חקירה חוזרים ונשנים, שכבר הביאו את בית המשפט העליון לסף ייאוש, ואשר תוצאתם היא החזרת פושעים לרחוב.
תוצאת המדיניות של דנינו
לא מדובר במקרים בודדים. אלו כבר מזמן לא כמה תפוחים רקובים. הפרות חוק שיטתיות כאלו הן, במקרה הטוב, תוצאה של אדישות; במקרה הגרוע, הן תוצאה של התנהגות מכוונת היוצאת מתוך הנחה שאוכפי החוק נמצאים מעל החוק. ובכל מקרה, הן תוצאה של פיקוד כושל שבראשו מפכ"ל שקרן. בכל מקרה, הן תוצאה של מדיניות מוצהרת (מבית מדרשו של
יוחנן דנינו) ולפיה הצלחת המשטרה נמדדת במספר המעצרים - מה שמוביל למחדלי חקירה, שמובילים למעצרי-שווא, שמובילים לפגיעה בזכויות העצורים, שמובילות לאווירת הפקרות, שמובילה לאלימות, שמובילה לשקרים וטיוח.
ציינתי כאן את ריבוי המקרים בהם שוטרים אלימים זוכים לגיבוי מצד מפקדיהם. הזכרתי את מינויו של
ניסו שחם, הבריון השקרן ומשבש ההליכים מכפר מימון, למפקד מחוז ירושלים. המקרים הללו מוכיחים בצורה חד-משמעית, שהבסיס המוסרי של המשטרה קרוב עד היסוד. ומה הפלא, כאשר המפכ"ל משקר בשאלה מדוע לא חזר ארצה עם חטיפת הנערים; כאשר המפכ"ל טוען להישגים בפתח דוח של המשטרה עצמה המצביע על ההפך; כאשר המפכ"ל מכחיש בוועדת הפנים של הכנסת דברים שהוא עצמו אמר. הסירחון מראשו של הדג הזה הוא כבר צחנת-ריקבון.
גם לגופים אחרים יש חלק בהידרדרות הנוראה הזאת. האם ידעתם ששוטרים החשודים בפלילים כמעט ואינם נעצרים? קחו לדוגמה את הקצינים הבכירים החשודים בעבירות מין; כל אזרח אחר היה נשלח מיד לאבו-כביר, אבל הקצינים הללו יושבים בשלווה בבתיהם. אז נכון שאי-אפשר להכניס שוטרים למעצר עם עבריינים מן השורה. אבל איש אפילו לא חשב על האפשרות של תאי מעצר נפרדים, איש לא העלה על דעתו לבנות כאלו במשרדי מח"ש. אז מה הפלא ששוטרים מרגישים שהחוק הרגיל לא חל עליהם?
דרך מאיימת לתהום
או בתי המשפט. מתי לאחרונה ראיתם שוטר נכנס לכלא לעונש ממשי על אלימות? עשרה חודשי מאסר - זה המקסימום שאני זוכר. ומתי לאחרונה ראיתם שוטר סופג חיוב אישי, מכיסו-שלו, על עבירה או מחדל? המדינה היא זו שמשלמת, ולא תובעת מן השוטר אפילו החזר סמלי. אז מה הפלא ששוטרים בטוחים שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם?
האחריות העליונה מוטלת על ממשלת ישראל. על
יצחק אהרונוביץ', שהיה השר לביטחון פנים מאז מרס 2009 והיו לו שש שנים לשנות את פני המשטרה - ובפועל הפגין אין-אונות אל מול ההשתוללות של דנינו וההתפרעויות של פקודיו. על
יעקב נאמן ו
ציפי לבני, שרי המשפטים בשנים 2014-2009, שאפשרו למח"ש לנקוט יד רכה ולטייח חקירות, ושלא עמדו על מיצוי הדין עם שוטרים עבריינים. על
בנימין נתניהו, העומד בראש ה
ממשלה מאז מרס 2009 ומי שהתעניינותו בנעשה במשטרה הסתכמה בכמה הצהרות וב"פוטו-אופ".
שמתם לב מי יהיה השר החדש לביטחון הפנים? אם כן, אשמח אם תגידו לי - כי על התיק הזה לא מדברים. על תיק הדתות יש מלחמת עולם, על תיק החוץ כמעט לא הוקמה ממשלה, אבל על תיק ביטחון הפנים אין קופצים. אותו המצב הוא עם תיק המשפטים, מה שמלמד שהפוליטיקאים שלנו לא ממש רוצים להתמודד עם הבעיות החשובות ביותר של ישראל. עם פריעת החוק המאיימת על עצם קיומה של המדינה. עם האנרכיה המתדפקת על דלתותינו. עם שוטרים שכל מה שמבדיל בינם לבין העבריינים הוא המדים והתג.
זו תמונת המצב: משטרה רקובה וממשלה אדישה. זו המציאות שלנו: חיסולים לאור יום והתפרעויות ברחובה של עיר. הדרך לתהום מעולם לא נראתה מאיימת יותר וברורה יותר.