תרשו לי לשתף אתכם בשתיים מהתחנות ביום הארוך שעבר עלי אתמול (יום ג', 5.5.15). ב-08:30 בבוקר הייתי בבית המשפט המחוזי בירושלים לטיעונים לעונש בפרשת טלנסקי, וב-10:30 בערב הייתי באולפן נקדי של הערוץ הראשון לדיון בתוכנית "פוליטיקה" על מחאת האתיופים ואלימות המשטרה. באופן די מפתיע, נוצר קשר ישיר בין שתי התחנות.
בבוקר דיבר התובע, עו"ד
אורי קורב, על כך של
אהוד אולמרט הייתה הזדמנות לתקן את המעוות ולהשיב את אמון הציבור, בו פגע בצורה כה קשה בפרשת טלנסקי, אילו רק היה מכה על חטא ומודה בטעותו. בערב דיבר מפקד משטרת מחוז תל אביב לשעבר, ניצב בדימוס
דוד צור, על כך שמבקרי המשטרה מתנפלים על מקרי קיצון של אלימות שוטרים.
אז מה הקשר? פשוט מאוד: צור עשה בדיוק, או ליתר דיוק - לא-עשה בדיוק - את מה שקורב ייחס לאולמרט. במקום להודות שלמשטרה יש בעיה, הוא התנפל בגסות על מי שתוקף אותה (במקרה זה - הח"מ). במקום לסייע להחזיר את אמון הציבור, צור רק המחיש מדוע למשטרה יש בעיה כל כך עמוקה ושורשית: כי היא לא מבינה שיש לה בעיה כל-כך עמוקה ושורשית.
בואו נראה האם מדובר במקרי קיצון. אין שבוע - וזה בדוק - אין שבוע בו לא מתפרסם פסק דין נגד שוטר שעבר על החוק ו/או מוגש כתב אישום נגד שוטר כזה. פעם זה חוקר שביצע עבירות מין במתלוננת והוציא מידע סודי על מתלוננות אחרות; פעם אלו שוטרי סיור שהרביצו לחשודים; פעם אלו בלשים שהיכו עצורים; פעם זה שוטר שהשתמש ללא צורך בטייזר; פעם אלו שוטרים שביצעו חיפוש גופני בלתי חוקי; פעם אלו שוטרים שביצעו חיפוש בלתי חוקי בבית; פעם אלו מתנדבי משטרה שהרביצו ל
עובדים זרים; פעם אלו שוטרים שגנבו כסף מעובדים זרים; ופעם (ועוד פעם ועוד פעם) אלו קצינים בכירים שביצעו עבירות מין בשוטרות.
ומה שיותר גרוע: שוב ושוב מציינים בתי המשפט, שקצינים והמערכת כולה נתנו גיבוי לשוטרים עבריינים. פעם זה מפקד משטרת גבעתיים, קצין בדרגת סגן-ניצב, שמדליף לנחקרים פרטים על חקירת מח"ש ומורה לאחד מהם לא להתייצב לחקירה, וכיום הוא מפקד משטרת מסובים; פעם זה שוטר שמורשע פעמיים באלימות, זוכה לשבחי מפקדיו בבית המשפט, מרצה עבודות שירות וממשיך לשרת במשטרה עד הפעם השלישית; ולא שכחנו כיצד מינה
יוחנן דנינו את
ניסו שחם, ההוא שהורה לשוטרים להכות מפגינים בכפר מימון ולהזדהות בשמו, למפקד משטרת מחוז ירושלים.
אין חודש - וזה בדוק - אין חודש בו לא מתפרסם פסק דין או דוח רשמי, המצביע על מחדלי חקירה או על ליקויים מבניים של המשטרה או על רמיסת זכויות על ידה. פעם אלו קצינים במשמר האזרחי שהתעלמו מבעיות נפשיות של מתנדבים; פעם זו הפרת הכללים הבסיסיים של שרשרת הראיות; פעם זו הפרה שיטתית של זכות ההיוועצות של חשודים (הסניגוריה הציבורית); פעם זו הפרה שיטתית של הכללים הנוגעים לחקירת קטינים (
מבקר המדינה); פעם זה ריבוי של מעצרים מיותרים (הסניגוריה הציבורית ואחריה מבקר המדינה); פעם - וליתר דיוק פעמיים תוך חודש - זו הפעלה בלתי חוקית של סוכן מדיח שמפיל בפח בעלי קיוסקים.
אלו מקרי קיצון, מר צור? אלו מקרי קיצון רק אם מחליטים לעצום את העיניים בכל הכוח, ואז להגיד שלא רואים על מה מדברים המבקרים. אלו מקרי קיצון רק אם מתעקשים להתעלם לחלוטין מהתמונה הכוללת. אלו מקרי קיצון רק אם אתה מרמה את עצמך ומשקר לציבור.
בשל המקרים הללו, ובעיקר בשל אותן קביעות מערכתיות רוחביות של בתי המשפט, הסניגוריה הציבורית ומבקר המדינה, אמרתי שהמשטרה היא גוף עבריין. לא בגלל שיש שוטר אלים פה ושוטר עבריין שם, אלא בגלל שיש הרבה מאוד מקרים שמלמדים על ריקבון מוסדי: כאשר שוטר אלים ממשיך לשרת, כאשר קצין משבש חקירה, כאשר זכויות מופרות על ימין ועל שמאל, כאשר אותם מחדלים נעשים במקומות שונים ובזמנים שונים.
אבל איך רוצה המדינה, בזרוע הפרקליטות שלה, שנאשמים כמו אהוד אולמרט יכו על חטא, אם אותה מדינה - בזרוע המשטרה שלה - מתעקשת שהכל בסדר אצלה בבית? מדוע שעבריינים יודו בחטאיהם, אם רשויות החוק מסרבות לעשות את אותו הדבר?
