סירובו של איווט ליברמן להיות חלק מקואליציית הימין של נתניהו איננו מעיד דווקא על כוח ונחישות פוליטי,ים אלא על חולשה ופחד להימחק מהמפה הפוליטית בישראל. רק לפני כשלוש שנים ראה ליברמן את עצמו מועמד לראשות הממשלה. השקפה יהודית שורשית מזהירה כי בסוף כל הצלחה טמונה - חס ושלום, נפילה תלולה ואילו בסוף כל נפילה יכולה להיות טמונה גם התאוששות. כשליברמן עלז ועלה במספר המנדטים, במינוי שרי משפטים וביטחון פנים מטעמו - למרות (ואולי בגלל חקירות המשטרה...), וכאשר צלח את הבעיות המשפטיות שלו באופן בלתי יאומן, הוא לא חשב על כך שדווקא הצלחה מסחררת וקלה יכולה בהחלט לבוא מהשטן, וכך זה קרה. ליברמן לא רק תפר לעצמו את חליפת ראש הממשלה הבא, אלא שגם הכריז על מידותיה בכל מקום - בארץ, ובמיוחד בעולם. בעיקר שמח הלה לעדכן את האמריקנים ובמיוחד את הרוסים כי הנה סוף כל סוף עומד להיבחר אזרח ישראלי יוצא בריה"מ לשעבר לראשות הממשלה. למעשה ההצהרה הזו איננה כלל וכלל חידוש. מזרחי, דתי, חרדי, דרוזי, אתיופי ובמיוחד ערבי זה באמת חידוש אם יבחר לראש ממשלה בישראל, כי מעולם לא היה אחד כזה בתפקיד הרם כל כך. אבל יוצאי בריה"מ לשעבר כיהנו כבר בעבר. אבל ליברמן כיוון לעצמו בלבד, ובתפקיד שר החוץ הוא השתמש להאצת התהליך. אבל אז לפתע פתאום התהפך הגלגל עד שהגיע לחדרי החקירות במשטרה ותחת השר שהוא עצמו מינה שם, ומשם לשישה מנדטים הדרך הייתה קצרה. אבל למעשה כל הבניין הפוליטי של ליברמן נבנה בצורה די רעועה. ה"בטון" הפוליטי והאלקטוראלי של ליברמן היה עדתי ומגזרי והוא ידע זאת היטב. לפני בחירות 2013 הוא גם הבין שבישראל גדל דור חדש מקרב עולי חבר העמים, דור שלא רק לא ידע את ליברמן אלא שהוא גם אינו רוצה לדעת ממנו. הדור הזה כבר מדבר עברית רהוטה ולא כולם הם אנשי ימין, וגם אנשי הימין שבהם אינם חפצים בקומיסר נוסח הפוליטיקאים שהנהיגו את הוריהם וזקניהם שחיו עבר ל"מסך הברזל" של חבר העמים. ליברמן הבין שבבחירות 2013 מפלגה עדתית - רוסית - אוקראינית לא תקבל עוד 15 מנדטים. החבירה של ליברמן לליכוד (בבחירות 2013) הייתה אמורה למנוע ממנו ירידה תלולה מבחינה אלקטוראלית ומנגד להבטיח לו בעתיד את ירושת נתניהו לאחר שיתמזג עם הליכוד למפלגה אחת ולא רק לרשימת בחירות. אבל בליכוד לא חיכו לליברמן עם זרי פרחים אלא דווקא כעסו על נתניהו שלדעתם שריין לליברמן יותר מדי ח"כים על חשבון מצביעי הליכוד, וכמובן על חשבון ח"כי הליכוד. תוך פחות משנתיים הבין ליברמן שבכירי השרים והח"כים בליכוד לא יבעטו אותו קדימה, כדי שבבוא היום הוא יהיה זה שיחליף את נתניהו בראשות אותו מפלגה אותה עזב בתפר של סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת עם תחילת שנות האלפיים. צחי הנגבי וישראל כ"ץ למשל עדיין זוכרים את הימים שהם הנהיגו את התאחדות הסטודנטים הארצית ואת אגודת הסטודנטים של י"ם ואילו ליברמן היה באותם הימים בסה"כ איש הביטחון של מועדון הסטודנטים באוניברסיטת י"ם. גם סילבן שלום היה באותם ימים יו"ר אגודת סטודנטים - בבאר שבע. איש מבין השלושה לא חשב לפנות לליברמן את מקומו במרוץ הבא - לאחר עידן נתניהו, לראשות הליכוד. גם גדעון סער - עד לפרישתו המפתיעה מתפקיד שר הפנים, לא התכוון לתת לליברמן את מה שהוא חלם לקבל וכך גם לגבי שטיימניץ וכל האחרים. ראשי הליכוד של היום היו צעירים כאשר תנועת ה"חרות" התאחדה עם המפלגה הליברלית ועם לע"ם למפלגה אחת. הם לא היו מוכנים להתאחד עם עוד מפלגת שלד שתמורת האיחוד הזה הרי שהליכודניקים הוותיקים רק יאבדו מקומות משוריינים במרכז המשותף, בוועידה המשותפת ואח"כ בפרלמנט ובממשלה. לליברמן לקח פחות משנתיים להבין זאת ואז הוא הכין את עצמו לדרך חדשה - לנסות להופיע כ"איש מרכז" ולהצניע את עדתיותה של מפלגתו. אבל ממש לפני בחירות 2015 קרס מגדל הקלפים הפוליטי הזה, ודווקא מתוך הבית, מהמפלגה שהוא עצמו הקים. הרבה מאוד מאמץ השקיע ליברמן למנות שר לביטחון פנים מטעמו והנה כאשר היה הדבר כבר בקדנציה השנייה לאחר שמונה הרי שפתאום דווקא בימי אותו שר - יצחק אהרונוביץ, פרצה פרשת השחיתות ב"ישראל בתינו", פרשה שעשרות נחקרים וחשודים חברו לה. והכול ממש לפני הבחירות. מנגד, דווקא האיש בעל המילה הראשונה והאחרונה במפלגה - ליברמן עצמו, לא נמצא ברשימת החשודים הכול כך רבים ממפלגתו. ימים עוד יגידו מה קרה כאן. אבל זו איננה הצרה היחידה של ליברמן. התפוצצות הפרשה, הניתוק מהליכוד וההבנה כי בבחירות 2015 המאגר העדתי של ליברמן יקטן, הביאה גם לכך שדמויות "ממלכתיות" במפלגתו של ליברמן מיהרו לנטוש את הספינה הטובעת, ובראשם עוזי לנדאו, יאיר שמיר ויצחק אהרונובי'ץ עצמו. גב' אורלי לוי - אבקסיס הייתה אמורה - במקום השני ברשימה של ליברמן, להציל קצת את התדמית של "ישראל בתינו" ממפלגה סלאבית בלבד. לפרישה הזו (ואלי גם לחקירה המשטרתית...) - של דמויות המפתח ה"ממלכתיות" של "ישראל בתינו", יש כנראה סיבה נוספת. לנדאו הוא פוליטיקאי וותיק שבא מזרעות הדמוקרטיה הארגונית של הליכוד, יאיר שמיר הוא בנו של אולי המוצלח בראשי הממשלה בישראל וכמו-כן שמיר הבן הוא גם איש מערכת ציבורית לשעבר שרגיל לעבוד בקולקטיב, אהרונוביץ הוא פוליטיקאי עצמאי, וכך הלאה וכך הלאה. נמאס לכל האנשים האלה לקבל פקודות מאדם ריכוזי וטוטליטארי כליברמן, ועוד כשהם רואים את עצמם לא פחות שווים לו בכישוריהם, ואף בניסיונם. הבושה הזו - שמפלגתם הידרדרה לפלילים עם ריח עדתי אנכרוניסטי, הייתה ה"קש ששבר את גב הגמל". ואז הם לקחו את רגליהם ופשוט ברחו. ליברמן מצידו המשיך עם מי שהמשיך והחל בעצמו לפחד מהחוק שהוא חוקק - העלאת אחוז החסימה. לבסוף הוא הצליח לשרוד עם שישה מנדטים, שבשוק הפוליטי כיום אינם קלף מיקוח כל כך רציני. ולכן לא פלא שהוא דווקא החליט להישאר מחוץ לקואליציה. כבר לפני הבחירות החל ליברמן - נץ טורף עם עבר פוליטי נוקשה בימין הכי קיצוני (שותפם למפלגה הימנית הקיצונית של רחבעם זאבי ובני אלון), להבין כי הקהל הסלאבי שעוד נותר לו נודד למרכז וענייני הימין פחות מעניינים אותו מאשר בעיות הפנים והאזרח. כך חשב ליברמן להציל את עצמו אלקטוראלית בבחירות 2015, כשהוא לפתע כבר אינו מגדיר את עצמו כאיש ימין בכל תנאי ואפילו רומז על "גמישות מדינית". ליברמן גם הבין כי כי בימין החדש צפוף מדי, ובמיוחד משום עלותו של ה"מטאור" החדש מה"בית היהודי" - נפתלי בנט, המאיים לגזול גם קולות חילוניים מהימין. לאחר הבחירות נוכח ליברמן כי הצטרפות לממשלת ימין - חרדים תהיה עבורו הסוף של הסוף. בבחירות 2015 נופף ליברמן בהישגיו לציבור הסלאבי כמו "רפורמת הגיור", ה"שוויון בנטל" וכו', אבל עכשיו - כשנתניהו מתכונן להחזיר את הגלגל הזה אחורה ובממשלה החדשה ש"ס ו"יהדות התורה" ימחקו לליברמן את ההישגים הללו, הרי שאם הוא יצטרף לממשלה כזו מיד יראו בו אחרוני בוחריו בוגד ובבחירות הבאות הקולות שלהם ינועו לכיוונו של יאיר לפיד. ליברמן גם התאכזב משלילת וועדת העבודה והרווחה של הפרלמנט מח"כ אורלי לוי - אבקסיס, משום שהוא הבין כי נתניהו לא ייתן לו לגנוב קולות בקרב אותם תושבי שכונות ועיירות פיתוח שחזרו לליכוד בבחירות האחרונות מש"ס ומ"יש עתיד". ולכן פנה ליברמן לספסלי האופוזיציה והוא כבר מתכונן להפוך לסמן האנטי דתי המרכזי שם ולא לתת ללפיד, לעבודה ולמר"צ להוביל את המאבק בדת ובחרדים. זהו הסיכוי היחידי שלו לשרוד איכשהו בפוליטיקה הישראלית לאחר שחלום רה"מ התנפץ לרסיסים.