עורב, כידוע, ניזון מאשפה ומנבלות, לכן הפרישה האחרונה של ליברמן עוררה בי את האסוציאציה של עורב. אינני זוכר מקרה בולט אחד שבו ליברמן כראש מפלגה היה קשור בעשייה חיובית משמעותית לטובת הציבור או המדינה. אני זוכר אותו היטב עוסק בענייניו, עוסק במעמדו ובתדמיתו, עוסק בקידומם, עוסק בשיפור עמדות, עוסק במניפולציות פוליטיות ובתככים פוליטיים ומחליף עמדות וצבעים בקצב מעורר השתאות. למעשה, ליברמן קשור אצלי באסוציאציה של מטפס כרוני בסולם הקידום האישי, כמעט בכל מחיר.
ברור, שמטעמים פסיכולוגיים הוא חייב לקשור לכל מהלך בולט מן הסוג הנ"ל הסבר משפר-תדמית או משכך-ביקורת, אבל במקום שנדרש הסבר, כנראה משהו קלוקל במעשה או בחוסר-המעש עצמו. וכשאין בסביבה תנאים "פוריים" די-הצורך לתהליכי הגידול-העצמי, יעשה ליברמן כמיטב יכולתו ליצירתם; כך אני רואה את החלטתו לא להצטרף לממשלת נתניהו הרביעית, ואת ההסברים הדחוקים שסיפק לכך. הסבר שנראה בעיני הרבה יותר מציאותי ואופייני, מובא בדברי פרשנים: חלקם "מטעם" וחלקם מתוך תקווה, ציפייה, שינאה לנתניהו ואכזבה ממעשי הבוחרים בבחירות האחרונות- הפלת ממשלתו של נתניהו. אם תצלח מזימתו של ליברמן, יפתחו בפניו "אופקים חדשים" לדיג במים עכורים, למניפולציות ולקידום עצמי.
אבל לצד החשיבה היצירתית לכאורה הזו, מתעוררת גם שאלה נוספת: האם ליברמן מתכונן למעשה לפרישה, וזהו אך ניסיון אחרון בשדה הפוליטי? כי לעומת הסיכוי שמהלכו האחרון יוביל אותו לכסא הנכסף של ראש
ממשלה, הסיכוי שימצא עצמו מחוץ לפוליטיקה הישראלית גדול הרבה יותר. מ-6 מנדטים קשה מאוד לעלות ל-20 ויותר, ועם פחות מ-20 מנדטים, כמעט בלתי- אפשרי להתמנות לראש ממשלה, ומי שמתמנה כחלק ממניפולציה פוליטית, אינו שורד לאורך זמן.
ליברמן הוא מניפולטור מחונן וכבר הוכיח את יכולותיו לא אחת. אחרי הבחירות האחרונות, בהן הוכה שלוש פעמים ברציפות מכות פוליטיות נאמנות - הורחק מהליכוד, התפוצצה פרשת השחיתות של "
ישראל ביתנו" והפסיד כמחצית מכוחו הפוליטי - האם הוא בוחן את דרכו... "החוצה", ומהמר על כל הקלפים במהלך שובר שת"פ עם הימין? - ימים יגידו.
מניפולטור הוא מניפולטור ושמורה לו הזכות גם לשגות. בזכות הזו משתמש ליברמן פעם אחר פעם בהתמדה, והשימוש שהוא עושה בה לאחרונה, מעורר השתאות.
את השגיאה החמורה הראשונה שהביאתהו עד הלום עשה כאשר פרש מהשותפות עם הליכוד, במקום להתמיד בתהליך לכיוון של איחוד מלא. לליברמן אצה הדרך. הוא אינו נותן ואינו מחלק עם אחרים עוצמה, סמכויות וכוח הכרעה. הוא מכתיב, קובע ופוסק. אם כך במפלגתו שלו, ואם חבריו שם מקבלים זאת - ניחא. אפשר שבראשית הדרך היה זה מסיבות שונות כורח-מציאות. כיום זה מצב אנטי-דמוקרטי, או אפילו דיקטטורי. אם חשב לבנות שותפות עם הליכוד על בסיס של תכתיבים דיקטטוריים, טעה. לא נתניהו ולא הליכוד בנויים לכך. דעותיו של ליברמן, ככל שניתן לבודד אותן מתוך מסכי העשן שהוא מפזר, ובוחריו של ליברמן ככל שניתן להעריך את עמדותיהם וגישותיהם הפוליטיות, שייכים למחנה הליכוד. לא בגלל בקיאותם בתורת ז'בוטינסקי אלא בגלל התנגדותם הגורפת לתורות השמאל הנהיליסטי. עליו היה להתאפק, כן, להתאפק, ולצמוח מבפנים. לעצב את מקומות בזכות השתייכות למחנה ולא בזכות הסתגרות מפניו, ולהתמודד על ההובלה כאשר נוצרים התנאים הנאותים לכך. ככל שהתעצמה תנועת "הנסיכים" המתישנים אל מחוץ לתנועה, גברו סיכוייו הפוטנציאלים כשחקן חדש-ישן. ליברמן לא קרא נכון את המפה בעניין זה, או שאופיו גבר על שיקול-דעתו.
השגיאה החמורה השנייה נעשתה בבחירות האחרונות, כאשר ניסה לרקוח "תרגיל מסריח" נגד נתניהו. הצדקה לתרגיל פוליטי שיקדם אותו קפיצת-דרך, הייתה רק אם נתניהו עצמו היה מחליט לא לרוץ שוב בבחירות, או היה נכשל בהן. בשני המקרים היה על הליכוד לחפש מנהיג חדש בלוח זמנים מזורז, שיהיה ייצוגי, מוכר, תואם-ליכוד ברמה סבירה ובעל ניסיון פוליטי מגוון. במציאות כזו, ההיסטוריה החיובית של ליברמן, במיוחד אם היה חלק מהליכוד, הייתה מעמידה אותו בעמדת זינוק מצוינת.
פוליטיקה היא "אמנות האפשרי", אבל היא גם אומנות "הסבלנות והעיתוי" - המתנה לשעת כושר, זיהוי נכון שלה כאשר היא מגיעה וניצול יעיל של ההזדמנות. ליברמן הוכיח עצמו בעבר הרחוק כביצועיסט ואפשר שבשעת-כושר חדשה הייתה עומדת לזכותו תכונה זו. ומאידך-גיסא, גיסא, טעות שיפוט באחת משני המרכיבים של האומנות הנ"ל, עשויה להוביל לקץ הקריירה הפוליטית, ודומה שזה מה שעומד לקרות לליברמן הפעם. טעות שיפוט פוליטית מז'ורית, הופכת אותו בבת אחת ליריב קשה, הורסת את כל מבני-האמון ומחפשת דרכים ללמדו לקח.
השגיאה החמורה השלישית קשורה בהתנהלות מול סבך החקירות המתנהל כיום כלפי קבוצה גדולה של פעילים מ"ישראל ביתנו", מפלגתו. או שליברמן מעריך שהגילויים בפרשה זו עשויים להגיע עד אליו. והוא מתחיל לבנות לעצמו קריירה חדשה מחוץ לשדות הפוליטיקה, ואז נוח לעשות זאת מעמדת ח"כ, כל עוד הוא יכול להחזיק בה. או שאיבד את "ה-טץ' "הפוליטי והוא אינו מבין שבתוך הממשלה, כמעט כלשון מאזניים, מצבו איתן לאין ארוך מאשר מחוצה לה, כאשר ראש הממשלה יראה בו יריב פוליטי עיקרי.
אפשר גם שליברמן עוד יותר מתוחכם מכל אלה, והוא מעריך שהממשלה הנוכחית שתהיה צרה גם בהשתתפותו, לא תאריך ימים ולכן כשיתחולל המשבר יפתחו בפניו אופציות חדשות ויקל עליו לנצלן מחוץ לממשלה יותר מאשר מתוכה. זו כמובן אפשרות, אבל נגדה פועלים מספר שיקולים:
- ליברמן מסביר את עזיבתו בוויתורים לחרדים, לא תתאפשר הקמת ממשלה חלופית בלעדיהם, והם לא יהיו בממשלה שתנסה להורידם מכל ההישגים שקיבלו מנתניהו, כתיקון עוולות, כפי שהם רואים זאת.
- מבחינה מדינית, אין לליברמן שותפים אמיתיים בעבודה,אצל לפיד ואצל הדתיים, וכחלון לבדו אינו מביא את האביב. ג. הולך ומסתמן משבר בעבודה סביב מעמדה של לבני מול יחימוביץ'. יחימוביץ', עצם מבשרה של העבודה, התחילה במאבק על שימור מקומה הבכיר במפלגה כיו"ר לשעבר כאישה ועוד. לבני לדידה היא האיום הפוליטי הראשי, ולנוח האפשרות שיתקיימו פריימריז מהירים בעבודה אחרי הבחירות האחרונות, היא מכינה את הקרקע לקראתם.
- איום פרשת "ישראל ביתנו" לא פג ואולי הוא סבור שאם לא יהיה שר בכיר כאשר תגיע הפרשה לפרקה, תצמצם את המיקוד בו.
עדיין פתוחות בפני ליברמן שתי דרכים: א. להצטרף לממשלה ולחזור לדרך המשך במשותף עם הליכוד, על היתרונות שעשויים להיות לדרך זו, ובכללם חידוש ההבנות והשת"פ עם נתניהו. ב. לבסס את גט-הכריתות עם הליכוד ולקוות שהממשלה אכן לא תאריך ימים והדבר יפתח בפניו אפשרויות חדשות. אפשרויות אחרות, כגון גוש מרכז-שמאל-חדש, הן בגדר של ספקולציות הרפתקניות. אם לוקחים בחשבון שאפשר שגם נתניהו רואה בממשלה נוכחית פתרון פוליטי זמני עד לתום כהונת ממשל אובמה, הסיכוי שהפלה מוקדמת של הממשלה תזמן לליברמן הזדמנויות של ממש גם נגד נתניהו, נראה נמוך מאוד. נתניהו יתכונן בשנה וחצי הקרובות לחילופי ממשל בארה"ב, והכנה זו תהיה בנויה בעיקר על טיפול בנושאי-הפנים, מתן גיבוי לכחלון בנושאי הליבה שעליהם הופקד והמשך הכנת צה"ל לטיפול אפקטיבי בסוגיה האירנית, לכשיווצרו התנאים או הצורך הברור לכך.
מול כל הספקולציות מתבקש גם הרעיון הישיר והפשוט ביותר ממנו התחלתי. ליברמן על סף פרישה מפני שמחמת חוסר הסבלנות והדורסנות שלו, שרף את הגשרים והקשרים עם שותפיו הטבעיים ובראשם נתניהו, לא הבין נכון את מצבו הציבורי ואת משקלו הפוליטי הראלי עד לבחירות האחרונות והוא מבין זאת כיום. ליברמן עצמו, מטעמים אישיים ונפשיים מתקשה למצוא את הכוח הנפשי הדרוש לו בכדי להבליג על נפלאות הפוליטיקה הישראלית ולהמשיך הלאה בהנהגת "הראש" ולא בהנהגת "הבטן". לכל אדם, גם כשהוא פוליטיקאי מנוסה, יש ככל הנראה סף-שבירה" משלו; האם התנהלות של ליברמן מעידה שהגיע לסף זה? - ייתכן מאוד שכן...
