"האו"ם הוא הבמה המקובלת להפגנת שנאה", אומר סר האמפרי אפלבי לראש הממשלה ג'ים האקר. כאשר האקר תוהה על כך, מצביע האמפרי על העובדה שבכל רגע נתון מתנהלות מלחמות בין מדינות החברות בארגון, שקם כאחד מלקחי מלחמת העולם השנייה במטרה מוצהרת למנוע מלחמות נוספות.
אז מלחמת עולם לא הייתה לנו ב-70 השנים האחרונות, אבל מלחמות עם מיליוני הרוגים - היו ויש ויהיו. ידו של האו"ם קצרה מלהושיע משום שהוא אינו ארגון-על-עולמי, אלא מקום בו מתנגשים אינטרסים של למעלה מ-200 מדינות. נכון שהארגון ממלא תפקידים חשובים בשיתוף פעולה בינלאומי, וגם שולח כוחות המסייעים למנוע התנגשויות נקודתיות, אבל בתפקיד שלשמו הוקם - הוא נכשל כישלון חרוץ.
הכישלון הוא גם של האנושות בכללה. 70 שנה אחרי שנחשף העולם כולו לאימי מחנות ההשמדה והריכוז, 70 שנה לאחר שפושעי מלחמה הוקעו ונתלו - מעשים של רצח עם הם כמעט דבר שבשגרה. הם התרחשו בקמבודיה, ברואנדה, בסודן, ביוגוסלביה. אם אירן תשיג את מבוקשה, זה גם יהיה גורלו של העם היהודי בכלל ובישראל בפרט. ארגוני טרור מוסלמיים מבקשים להשמיד, להרוג ולאבד את כל מי שאינו מקבל את אמונותיהם. ומה עושה העולם? קצת מחאות, קצת כוחות צבאיים, קצת משפטים.
כל זה כמובן חשוב מאוד, אבל העובדה שמעשי רצח המוניים עודם מתרחשים - מלמדת שהעולם לא למד, וכנראה גם לא ילמד, את הלקחים החשובים ביותר של מלחמת העולם השנייה: מי שמפיץ שנאה וארס - סופו שיעבור למעשים; מי שמפתח טכנולוגיות לרצח המונים - סופו שישתמש בהן; מי שמדבר על רצח עם - סופו שיבצע אותו.