הסיטואציה הנוכחית מזכירה לי את מה שאירע לכדורגל הישראלי באסיה. אני מדבר על שנות ה-60 וה-70, כאשר בלחצו של משרד החוץ העדיפה ההתאחדות לכדורגל להשתייך לקונפדרציית הכדורגל של אסיה (AFC), שהיא הייתה אחת המקימות שלה בשנת 1954.
באותו זמן כיהן כנשיא פיפ"א האנגלי סר סטנלי ראוס, שהיה ידיד אמיתי של ישראל. הוא הציע לישראל להצטרף לאופ"א (איגוד הכדורגל האירופי - י.ר.), אך הצעתו נפלה על אוזניים אטומות. מחדל שעליו עתידה ישראל להצטער רבות.
נכון, היא עשתה חיל בזירה האסיינית: זכתה בגביע אסיה לנבחרות ב-1964, זכתה שלוש פעמים בגביע אסיה לאלופות (פעמיים מכבי ת"א ופעם אחת הפועל ת"א) ושש פעמים בגביע אסיה לנוער, וגם הצליחה להעפיל בפעם היחידה למונדיאל (ב-1970), רק מפני ששיחקה באוקיאניה, ופעמיים למשחקים האולימפיים (ב-1968 וב-1976), רק משום ששיחקה נגד יריבות אסייניות.
כל עוד לא היוו מדינות ערביות גורם בזירה האסיינית, יכלה האידיליה הספורטיבית הזו להתקיים. אפילו מדינות מוסלמיות כמו אינדונזיה ומלזיה, שיחקו נגד נבחרות הנוער של ישראל. מלזיה גם אירחה את שני כוכבי נבחרת ישראל, גיורא שפיגל ושמואל רוזנטל, שנכללו בנבחרת אסיה ב-1967.
אבל התמונה השתנתה כאשר ראשונות המדינות הערביות הצטרפו לקונפדרציה האסיינית. את המסע האנטי-ישראלי הובילה כוויית, בהנהגתו של השייח' אחמד אל-סעדון (שנבחר גם כאחד מסגני נשיא פיפ"א).
ב-1973 ניחתה המכה הראשונה, כאשר ישראל לא הוזמנה למשחקי גביע אסיה לנוער שנערכו בטהרן. כמה חודשים קודם לכן הגיע שליח אירני כדי ליטול עמו את גביע אסיה שבו זכתה ישראל שנה קודם לכן בבנגקוק. דרך אסיינית מקורית ללא ספק לסלק משורותיה מדינה לא רצויה.
הסוף הגיע בקיץ 1976. בקונגרס קונפדרציית הכדורגל האסיינית שהתקיים בקואלה-לומפור, מלזיה, הועלתה הצעת כוויית לסלק את ישראל משורות הארגון, בטענה כי חברותה מחבלת בקידום הכדורגל האסייני... ההצעה התקבלה פה-אחד (למעט נמנעת אחת), לרבות בקולותיהן של מדינות שעימן יש לישראל יחסים דיפלומטיים מלאים.
למרות שהצעד נעשה בניגוד לתקנון פיפ"א, לא עשה הגוף העליון המפקח על הכדורגל בעולם דבר כדי לתקן את המעוות. מאז סולקה, הפכה ישראל ל"צועני של הכדורגל העולמי". היא הייתה לחברה היחידה בארגון שאיננה משתייכת לשום ארגון אזורי!
נבחרות ישראל החלו לנדוד על פני הגלובוס. הן שיחקו נגד נבחרת איי פיג'י, בקוסטה ריקה, בקולומביה, באוסטרליה ובניו-זילנד. כל הבקשות להתקבל לאירופה, התנפצו אל מול חומת הרוב המיוחס שנדרש לשם כך, ושאת השגתו מנעו מדינות הגוש הקומוניסטי.
רק ב-1994, כמה שנים לאחר קריסת אימפריית הרשע, התקבלה ישראל לאופ"א. הנזק המקצועי שנגרם לדור שלם של שחקנים - שהתקדמותם נעצרה מסיבות פוליטיות, ועקב אוזלת ידם של ראשי פיפ"א שלא נקפו אצבע - היה עצום, ולא תוקן עד היום.
עכשיו לא נותר אלא להמתין ולראות אם הבטחתו של נשיא פיפ"א הנוכחי השווייצרי בלאטר, בפגישתו אתמול עם
עופר עיני, הבטחה לפיה בלאטר לא יאפשר את העלאת הדרישה הפלשתינית בקונגרס הקרוב, אכן תתממש. אחרי ניסיון העבר - מומלץ להתייחס להבטחה בזהירות.
