"באנו לחזק ויצאנו מחוזקים" היא קלישאת הפוליטיקאים. פעם, בעבר הרחוק, כשהייתי צעיר ויותר מאמין, זה הרשים אותי. היום, הסיסמה מרשימה פחות.
אישה, שאמה נפטרה בשיבה טובה, סיפרה על ה"שבעה": "באו אנשים, חברים, ידידים, מכרים וגם כאלה שלא ראיתי זמן רב. היו כאלה ששמחתי מאוד לפגוש אחרי נתק והיו כאלה, שפחות שמחתי בבואם. היו לי שעות 'ריקות', שבהן לא היו מנחמים ויכולתי לחשוב לעצמי מחשבות. לפתע, נזכרתי באימרת הפוליטיקאים והשלכתי ממנה עלי ועל ה'שבעה'.
"בצעירותי, סיפרה, באו אנשים לנחם את האבל. הקהילה הייתה קטנה. עיירה או שכונה. כולם הכירו את כולם והמפגש היה אישי, אינטימי. באמת ניחמו את האבל. השכנות אפילו טרחו ובישלו והיו שניקו את בית האבלים. האחרים סיפרו בשבחי המת ועזרו לאדם לקום מאבלו".
"היום, המשיכה באים אנשים חביבים ורוצים בטובתי, אבל התהפכו היוצרות. הם באו לחזק ולמעשה יצאו מחוזקים. אנחנו, האבלים, מארחים את הבאים. אנחנו צריכים לרומם את רוחם. אנחנו מגישים כיבוד ומשתדלים שהשיחה תהיה נעימה. אנחנו מציגים את האורחים זה לזה, כי זאת לא שכונה שכולם מכירים את כולם". אמרה דברים של טעם.
במנהגי האבל שלנו יש חוכמה. יש "שבעה", שבה יושבים. ויש חודש, שבו יוצאים מן הבית, אך מקיימים מנהגי אבלות. ויש שנה, שבה לא משתתפים בשמחות. ואפילו זכור לי כי יש גם מנהג, שמי שלא קם מאבלו אחרי שנה, ידידיו יוציאוהו כדי שלא ישקע באבל יתר על המידה.
עוד למדתי על מנהגי האבלות היהודיים, כשנפטר חמי. היה איש דתי והתפלל כל יום בשטיבל הקרוב לביתו בתל אביב. כשנפטר, ישבנו שבעה בדירתו ואיש מן המתפללים לא בא. היינו מופתעים. ביום השלישי, הופתענו שוב: כל מתפללי השטיבל באו. שאלנו: מדוע? והסבירו: המנהג הוא, שביומיים הראשונים באים קרובי המשפחה. רק אחר כך מגיעים מכרים.
חיזוק לדעתי והערכה למנהגינו, קיבלתי בהיותי בקיימברידג', בריטניה. בעלת הצימר, שבו התארחנו, סיפרה שבעלה לשעבר נפטר בעיר אחרת ובנותיה יסעו להלוויה שלו. "למחרת, ילכו לעבודה", סחה לפי תומה. ואנחנו הופתענו: זה מנהג האבל אצל עמים אחרים?
אימרת חכם אני לא מתחרט על מה שעשיתי ואני לא מצטער על מה שלא עשיתי.
