ביקור אצל המבקר

יש קשר ישיר בין הזינוק במספר המעצרים בשנים האחרונות, לבין הזינוק במספר מקרי האלימות והעבירות של שוטרים ולריבוי המייאש של מחדלי חקירה. כאשר יוחנן דנינו דורש משוטריו להגדיל בצורה ניכרת את מספר המעצרים בכלל והמעצרים עד תום ההליכים בפרט, הוא מרגיל אותם לפגוע בזכויות אזרח – שכן ברור שחלק מהם יהיו מיותרים ואולי גם מעצרי שווא. מכאן קצרה הדרך למכות, לחיפושים בלתי חוקיים, לפגיעה בפרטיות ולשאר מרעין בישין. וכאשר יש כל כך הרבה מעצרים, וכאשר יש לחץ להגיש כתבי אישום כדי להביא למעצרים עד תום ההליכים, רק טבעי שיהיו מחדלי חקירה ולו רק בגלל העומס. המבקר יוסף שפירא אינו הראשון היוצא נגד יעדי המעצרים של דנינו. דיברו על זה בין היתר הסניגוריה הציבורית והנשיאה בדימוס דורית ביניש, אבל דנינו מתעלם. תהיו בטוחים שגם דוח המבקר לא יזיז לו כלום, כי שום דבר לא מזיז לו כלום. כל שנותר הוא לקוות, שהמפכ"ל הבא – שיצטרך לבצע הרבה מאוד עבודות ניקוי ושיקום אחרי הרפש וההרס שדנינו מותיר אחריו – יוריד את היעדים הללו מעל סדר היום. ואם לא – ראוי להביא את העניין להכרעת בית המשפט העליון, כי יש כאן לא מעט פגיעות בזכויות יסוד חוקתיות.

את הפרק על הליקויים בבחירות המוניציפליות של 2013 פותח שפירא, בצורה מאוד יוצאת דופן, בהדגשה מודפסת של המשפט ולפיו ניתן היה למנוע אותם אם משרד הפנים היה מתייחס לממצאי הביקורת על הבחירות של 2008. והליקויים קשים עד קשים מאוד: החל בפגיעה בטוהר המידות בהעסקת עובדים במשרד הפנים ובוועדות הקלפי, המשך למקרים של אלימות ושיבוש מהלך הבחירות, ועד כדי חשש מבוסס לזיופי קולות. ההזנחה של משרד הפנים מרגיזה אבל לא מפתיעה. אחד הגורמים המרכזיים לתפקודן הלקוי של רשויות מקומיות רבות ולשחיתות הנפוצה בשלטון המקומי, הוא עצימת העיניים של השלטון המרכזי. שרי הפנים לדורותיהם לא ששים להיכנס לביצה הסרוחה של רשויות מקומיות פושטות רגל, המנוהלות כאחוזות פרטיות של ראשיהן, מקורביהם ובני משפחותיהם. ראשית, זה לא "סקסי" ולא נותן כותרות. שנית, למה להתעסק עם פוליטיקאים מקומיים? או שהם לא מעניינים, או שיש להם מהלכים במרכזי המפלגות ובקרב בוחרי הפריימריז. וכאשר הרשויות מתרגלות לפעול כמו במערב הפרוע, הרי שפגיעה בליבת ההליך הדמוקרטי היא כמעט מחויבת המציאות.

תמיד חשבנו שאצלנו מתעוררים אחרי שמתרחש אסון. אני זוכר גשר להולכי רגל מעל כביש החוף, שהוקם רק אחרי שנדרסו שם ילדים. בא מבקר המדינה ומוכיח, שבישראל של המאה ה-21 – אפילו אסונות כבר לא משנים. תאמינו או לא, אבל 15 שנים אחרי אסון ורסאי, רוב ההמלצות שנבעו מחקירתו עדיין לא יושמו. עברו 11 שנים מאז שוועדת החקירה הממלכתית, בראשותו של ורדי זיילר, הצביעה על הפגמים והמחדלים שעלו בחייהם של עשרות בני אדם – וכמעט דבר לא נעשה. למה? משום שענייני תכנון ובנייה הם מורכבים, עמוסי ביורוקרטיה ומייאשים. משום שכמו בתחום השלטון המקומי – אין בהם תהילה תקשורתית קצרת טווח, אלא צורך בעבודה סיזיפית ונטולת תהילה ארוכת טווח. ולכן, אם הדרג המדיני לא יושב על הווריד של הדרג הפקידותי – דבר אינו משתנה. אפשר כבר להתחיל לכתוב את הדוח של ועדת החקירה הבאה אחרי האסון הבא.

מי שחושב שהשחיתות בנמל אשדוד מתחילה ונגמרת אצל אלון חסן, כדאי שיקרא את הפרק בדוח המבקר המוקדש לנמל זה. הוא יראה שם כיצד מי שהיה יו"ר הנמל, גדעון סיטרמן, התערב בניהול השוטף וניסה לדחוף לפחות מינוי פוליטי אחד של חברת ליכוד – המפלגה עימה הוא מזוהה. המנכ"ל דאז, שוקי סגיס, ציטט את סיטרמן כאומר שהמינוי הזה חשוב לשר ישראל כץ. הלה הכחיש, אבל אני נוטה להאמין לסגיס, כי איכשהו הדברים מסתדרים לי עם מכלול התנהגותו של כץ לאורך השנים. לצד זאת, סיטרמן וסגיס והמנהלים הכפופים להם הזניחו כמה מן המשימות החשובות ביותר שלהם: ניהול הרכש ופיתוח הנמל. אני לא אוהב שהופכים כל דבר לפלילי, ולא אומר שטכנית אפשר לטעון שזוהי הפרת אמונים בתאגיד; מה שכן אגיד הוא, שזו לכל הפחות שחיתות ניהולית וציבורית, משום שמדובר בהפקרת נכס ציבורי מהחשובים בישראל. וחוץ מזה, אם כך מתנהגים המנהלים – מה לנו להתפלא שבכירים בוועדי העובדים מרשים לעצמם לנהוג כאילו הנמל שייך להם?

אחד הפרקים המוזרים ביותר בדוח עוסק בתמיכתן של המדינה בישיבות. המוזרות נובעת מהעובדה, שהביקורת מתייחסת לתקופה בה עמדו אנשי יש עתיד, יאיר לפיד ושי פירון, בראש משרדי האוצר והחינוך – ולמרות זאת, הביקורות על הישיבות היו בבחינת בדיחה לא מצחיקה. אגף החשב הכללי ויתר על בדיקות שטח בישיבות, וכך אפשר לאלפי צעירים לקבל תמיכה כספית חודשית ופטור מגיוס – למרות שאינם לומדים בפועל. ואילו משרד החינוך, המעניק את הכספים בפועל, המשיך להזרים אותם באין מפריע. המבקר אינו מסביר את פשר התופעה הזאת, כי אין זה מעניינו. אולי הגורם היה התמשכות ביורוקרטית, שאותה לא הצליחו השרים לשנות. אולי הגורם היה הרצון להימנע מהתנגשות חזיתית נוספת עם הציבור החרדי, אחרי שהתעמתו איתם על הגיוס והקצבאות. כך או כך – התוצאה הייתה שכולנו המשכנו להזרים מיליונים לרמאים. ותהיו בטוחים, שתחת הממשלה החדשה – המצב הזה רק יחמיר.

איך יכול להיות שהמדינה עוברת על חוקיה-שלה? לא יודע, אבל עובדה. המבקר מקדיש פרק ארוך להטבות הניתנות לעובדים בתאגידים ציבוריים, ואשר אין הם משלמים מס עליהן כפי שקובע החוק. ההיגיון כאן ברור מאוד: אם הטבות בשווה כסף לא יהיו חייבות במס, אפשר יהיה להתחמק מתשלום מס על חלקים נכבדים מן השכר. העובדה הזו ידועה לכל רואה חשבון מתחיל ולכל עורך דין טירון, וגם לכל חשב שכר מיומו הראשון. ובכל זאת, אלפי עובדים מקבלים מדי חודש הטבות כאלו בלי לשלם מס. הסיבה נראית ברורה: המעסיקים והמדינה לא רוצים להתעסק איתם. לכו תנסו לפגוע במשהו בכיסיהם של עובדי חברת החשמל או הרכבת; הרי כולנו יודעים מה יהיה. וכך, מי שאמורים להוות אות ומופת לציות לחוק – המדינה ומוסדותיה – מהווים אות ומופת לכלל "כל דאלים גבר".

גם שרים מצפצפים על החוק, והם עושים זאת בצורה שיטתית כאשר אינם מתקינים את התקנות ההופכות חוקים לבני-ביצוע. בפועל, נוטלים השרים לעצמם זכות וטו על החקיקה, שכן בהעדר תקנות להפעלת החוק – הוא הופך לאות מתה. שפירא אינו שואל מדוע קיימת תופעה זו, אז אנחנו נשאל וגם נענה: זו דרכה של הממשלה לקבור חוקים שהיא אינה רוצה. כאשר הכנסת מעיזה להעביר חוק בניגוד לעמדת הממשלה, או כאשר שר מוצא על שולחנו חוק שאינו נראה לו, הדרך הטובה ביותר להרוג אותו היא למנוע את יישומו. יש לזה פתרון: לקבוע בחקיקה, שאם השר לא יתקין את התקנות תוך פרק זמן קצוב – הכנסת תוכל לעשות את זה במקומו. מדובר בעבודה משפטית-טכנית, ויש לכנסת מספיק אנשי מקצוע טובים שיוכלו למלא את המשימה; ואם אין – שווה להשקיע בעוד כמה עורכי דין. מאחר שהכנסת כאמור מעבירה חוקים גם בניגוד לעמדת הממשלה, אין סיבה שהיא לא תעביר גם חוק שיאפשר לה לממש את החוקים שהיא מחוקקת.

"מזון מושמד בגלל כשרות והימנעות מתרומות" – הכריזה הכותרת ב-ynet. זו דוגמה מובהקת להוצאת דברים מהקשרם. הפרק העוסק באובדן מזון משתרע על פני 74 עמודים. שלושה מהם – דהיינו פחות מ-5% - עוסקים בנושא הכשרות, כאשר שפירא עוסק בעיקר בהשמדות כפולות בשל שני הכשרים, ובשאלה האם יש פתרון הלכתי להשתמש לפחות בחלק מהמזון. הבעיות העיקריות גדולות ונרחבות בהרבה: העדר מדיניות מקיפה, הימנעות משימוש בעודפים בגופים ממלכתיים גדולים, חוסר מסורת של איסוף מזון ותרומתו לנזקקים, ועוד סיבות רבות. אבל למה לטרוח ולהציג בכותרת את התמונה במלוא מורכבותה, אם אפשר להסית עוד קצת נגד הציבור הדתי? למה לתת כותרת עיתונאית, אם אפשר לתת כותרת כמעט-אנטישמית? ולמה בעצם עדיין יש לי ציפיות מ-ynet?