זה היה צפוי מראש. ידעתי שימיו של מנשקה ספורים. הוא נכנס ויצא - במרוצת השנה האחרונה ומעבר לתקופה זו - בבית -חולים "תל-השומר", מעשה שגרה. כולנו התרגלנו לכך, שחלק מסדר יומו השבועי הינו ביקור בבית-החולים. היה זה מעין חוב של כבוד, להמשך חיים בריאים וסדירים. כשרציתי לראותו התקשרתי לאריק לוודא אם הוא יהיה בבית או שהוא יצא - פעם נוספת - לאחד מביקוריו השוטפים בבית-החולים. משנת מזל מזלי וקיבלתי אישור מאריק שהוא בבית, באתי אצלו ותמיד - תמיד באתי בלוויות אורח וגם/או אורחת סקרניים שרצו לראות את "האיש של הכבשה". מנשקה שמח עליהם כחתן השש על כלתו. אוהב אנשים היה מנשקה וככזה, דאג הוא להיות מוקף בהם. הוא היה מעין אדמו"ר חילוני.
הכבשה של מנשקה הפכה לאייקון שהאפיל על יצירות חשובות, לאין ערוך, מהכבשה - יצירות שיצר במהלך השנים ושזכו להכרה עולמית. הכלב שפיסל, לאחר שכלב תועה השתרך אחריו, ב"מבצע סיני"; פסל עקידת יצחק; יצירות השואה שלו ועוד. אבל לעולם ייזכר מנשקה כאיש של הכבשה וכן כאיש של "שלושת הבייגלך", שזה פסלו "התרוממות", המוצב ליד היכל התרבות. פסל זה הפך - עם השנים - לאייקון תרבותי המזוהה עם תל אביב, ה"עיר ללא הפסקה" והינו חלק "בילט אין", ממנה. אמרת תל אביב, אמרת התרוממות. אמרת התרוממות, הזכרת את מנשקה, שרבים לא ידעו שזה פסלו שלו.
באחת הפעמים כשישבתי מולו, כתלמיד לפני רבו, נטל הוא ציור קטן ממדים, לבן כולו, של כבשה שאבן נחל הודבקה לציור זה וצבע אבן זו בצבעי כחול, אדום וצהוב. "זהו זה". פלט הוא בהנאה והושיט לי הציור קטן הממדים המקשט מאז דלפק הכניסה למשרדי. "זהו בויס במיטבו", פסק. "מה בויס?", שאלתי, "שו בויס?, תמהתי. מנשקה הביט בי, פער שתי עיניו ושאל: "חיים, לא שמעת על האמן הגרמני, ג'וזף בויס? הוא כתב על חשיבות והשפעת שלושת הצבעים: כחול, אדום וצהוב על האמנות ולכן צבעתי את חלוק הנחל, בציור שנתתי לך, בשלושת צבעים אלה". הבטתי במנשקה והשבתי לו - נעלב קלות - "מה אתה חושב שלמדתי אמנות כמוך, בסט. מרטינ'ס סקול אוף ארט ובסלייד סקול בלונדון. כולה, למדתי משפטים וגם זאת, בקושי". מנשקה התגלגל מצחוק וטפח לי, בידידות, על שכמי. אמון על הידיעה שחורים בהשכלה סותמים, בנייר
עיתון וגם/או בשיטוט במרשתת, החלטתי לברר מיהו בויס זה. מיד כשבאתי הביתה, רצתי למחשב וחיפשתי פרטים במרשתת על ג'וזף בויס. גיליתי אמן אוונגרד גרמני ענק, שזכויות היוצרים לגילויו שמורים למנשקה - ולמנשקה בלבד.
מנשקה לא עשה מעצמו אדם חשוב למרות - שלטעמי, חסר הידע והמקצועי ולטעמם של מביני עניין ומקצוענים ממני, בתחום האמנות בכלל והפסול והציור, בפרט - היה הוא מחשובי האמנים הישראלים במאה הקודמת ובמאה הנוכחית. כמי שהיה בצעירותו רועה צאן, אימץ הוא לו לבוש פשוט שכלל מכנסים קצרים לבנים וחולצה קצרת שרוולים שחשפה חלק נכבד משיער חזהו, שהפך שיבה, עם שנים. בשנת 2007 כשאוניברסיטת בר-אילן החליטה להעניק לו תואר של "דוקטור לשם כבוד", עשה להם מנשקה "הנחה". הוא החליט "לוותר להם" וככל הנראה, לראשונה בחייו, כמי שהכיר אותו שנים הרבה, ראיתי אותו לובש לכבוד האירוע מכנסים ארוכים. אבל מנשקה לא היה פרייאר. הוא "הכניס להם בקטנה" ועלה לבמה עם מכנסים ארוכים, אבל עם סנדלים תנ"כיים, סגנון נעלי "נמרוד" של אז. רועה צאן או לא רועה צאן?
היה בו כבוד אמיתי לאמנות, בכלל ולמלה הנאמרת והכתובה, בפרט. הוא נעזר - לא פעם ולא פעמיים - בהשכלתי המשפטית, אבל זה לא הרשים אותו - ובצדק. מי יכול למנות היום כמות עורכי ועורכות-הדין המסתובבים בשטח? השירה ויכולת כתיבת השירה שלי ריתקה אותו, הרבה יותר. לא פעם התקשר הוא למשרדי כשהיה הוא מוטרד ונטרד בשאלה של לשון. כן ישיבה עם לקוחות "חשובים", לא ישיבה עם לקוחות "חשובים", למי אכפת. מנשקה רצה תשובה - ובדרך כלל, רצה תשובה מיידית - והוא קיבל אותה. כשנסתיימה ההפסקה הכפויה ריציתי לקוחותיי באמירה: "זה אמן חשוב, מנשקה קדישמן, אתם יודעים". לא היה בחדר - בהנחה שמדובר בתושבי הארץ - מי שלא ידע קדישמן מיהו. להפתעתי גיליתי, ששמו פרץ גם מעבר לתחומי המדינה - ובענק. מנשקה היה - ונשאר - ילד שלא התבגר וזה היה סוד ייחודו. רק אמן בעל נשמה של ילד ואפילו בעל נשמה טהורה של תינוק, שלא הושחתה על-ידי עולם המבוגרים, יכול היה ליצור יצירות ענק מהסוג שהקנו לו המוניטין הבינלאומי שרכש משך שנים.
משדבקו נשמותינו זו בזו, הצלחתי לשכנע אותו לאייר ספר שירים "טוליפים", שהוקדש לאמי, עליה השלום, בציורי טוליפים מרהיבים. ציורים אלו היוו תערוכה בלתי נשכחת שהוצגה במוזאון לאמנות ישראלית, ברמת-גן, המנוהל בידי מאיר אהרונסון. התערוכה זכתה להצלחה בלתי רגילה, כאשר אספני אמנות שהכירו אותי ניסו לנצל קשריהם עמי, כדי לרכוש ציורים אלה ממנו, באמצעותי - ולשווא. מנשקה העניק לי מספר מציוריו אלה, כחבר, כאשר יתרתם נבלעה לעד - באחד ממחסניו בהם טמן והסתיר שכיות החמדה שלו. יודעי ומביני דבר בתחום האמנות סיפרו לי שיש ביקוש רב לציורים אלה, שכן - מעולם - לא שלח ידו מנשקה בציורי פרחים ובסוג מסוים ודווקני שלהם. כבשים, מילא. אבל, פרחים - למה?
נדיבותו של מנשקה הייתה שם דבר, אם כי הוא עשה, כל שלאל ידו, כדי להצניע אותה ולהסתירה. פה רכש ציורים מצייר כושל, כדי לקיימו, פה תרם כסף ליחפנית ש"תפסה עליו טרמפ" ושם העניק - חינם אין כסף - יצירותיו לצורך הדפסת ספרי אמן וספרים במהדורות ממוספרות ונדירות. סתם כך, לשם אהבת האמנות גרידא. מכל ריגש אותי המקרה של קצין צה"ל בכיר שבבכירים שסרח והכל - כולל גרושתו, הפנו לו עורף, כאשר חגיגת בר-המצווה של בנו נחגגה בידי בני משפחת גרושתו, בלעדיו. מנשקה, ביודעו מצוקתו של אותו קצין - שאותם ימים היה מוקצה, מחמת מיאוס - נהג בו בספר פנים יפות, קירבו, כיבדו ואף צייר לו - חינם, אין כסף, ציור העטיפה להזמנה לבר-המצווה של בנו, שנאלץ הוא לקיימה בקרב בני משפחתו שלו, ללא גרושתו. תחושת התודה והאהבה שהביעו עיניו של אותו קצין מפורסם ומהולל - שאותה תקופה "נזרק לכלבים" - ברגע שקיבל ממנשקה הציור, לא ניתן לתארה, כלל וכלל, במלים. עיניו זהרו ועוד רגע היה חונק מנשקה מאהבה.
יותר לא אוכל - לצערי - לקפוץ, סתם כך, באמצע יום לבית, ברחוב בר כוכבא, לטפס בגרם המדרגות של הבניין המרשים וליפול - באחת - אל עולם מופלא ונפלא של אמנות וילדותיות של תום, שעולם המבוגרים טרם הצליח להשחית. טוב שיש לו, לאדם, זיכרונות ובכוחם אתנחם, כל אימת שאתגעגע לפגוש, מחדש, במנשקה. ולכם, מאיה, בן, בני זוגכם וילדיכם אכתוב רק זאת. זכות גדולה הייתה לכם לגדול ולהתבגר במחיצתו של איש ענק זה (תרתי משמע) ועל כך מקנא אני בכם קנאה רבתי. ימתקו למנשקה רגבי עפרו וגם אלה מילותיי שנכתבו לזכרו וימשיך הוא להביט הוא אלינו, מלמעלה, באמצעות כל הותיר לנו, כאן - בארץ - מזכרת געגועים עם לכתנו מאיתנו ועם פטירתו לבית עולמו. זהו מנשקה האיש והאיש. הוא לא היה אגדה. הוא היה הרבה יותר מכך. הוא היה איש גדול עם לב הרבה - הרבה יותר גדול.
