ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק (כולל השכונות המלאכותיות שמינף
טדי קולק אחרי 67 - רמת אשכול וגילה וכו') תתפנינה מיושביהן הנוכחיים וישוכנו בהן פליטי 48, אותם פועלים שאשכרה במו ידיהם, בייזע ובלחם-צר הם שבנו את ערי המִסְכּנוֹת האלה. כך ורק כך תיפתר בעיית מחנות הפליטים. הצדק ההיסטורי יגיע אל הפתרון הבלעדי הזה בין אם נתכוון אליו ובין אם לא, אז למה שלא נתכוון.
החשש היחידי המקנן בהקשר הדטרמיניסטי הזה הוא שכמו בשני הפינויים הראשונים (הסכם השלום עם מצרים וה"הינתקות"), בַרגע שבין הפינוי והנסיגה נכסי הבְּנֶה-בֵּיתְךָ האלה, נדל"ן הגורל הזה יוחרב על-ידי הפַּרנויה הפוליטיקאית, בנוסח משפט שלמה: "גם לי גם לך לא יהיה".
יחכה בסבלנות על-פי תשוקת ה
מתנחלים קל להסיק שלפי שעה ערביי השטחים עוד לא סיימו לבנות לעצמם את מגוריהם. אז לפי שעה החוטבים שביניהם עוד לא הפסיקו לגזום את גינות הנוי והשואבים לשאוב את האבק בחדרי הילדים. הדטרמיניזם יחכה בסבלנות, "עד שתפקח את עיניה".
ואחרי שתפקח את עיניה, איפה יתנחלו המתנחלים העכשויים? ובכן, תמיד ישנם מתנחלים אבל אף פעם אין באמת נחלות: יומיים לפני אחרית ימי המדינה כולנו בעצם שוכרים, מקסימום מחכירים, כי האדמה עומדת לרעוד כי מלכתחילה מפעל ההתנחלויות שייסד "גוש אמונים" לא היה אלא מחאה סוציאלית, הפגנה למשיכת תשומת לב, סדנת גיבוש של הנחשבו לשוּלִיִים, פעולת איגוף, תנועת מלקחיים לכיבוש תל אביב.
לא, הם לא יצליחו, יש גבול לכל תעלול ילדותי שיכול לעולל חסך הורי: בַמאני-טיים, ממש ביום שלפני אחרית המדינה, במהלך ההתקוטטות פנים-אל-פנים, לרגע תשמט הכיפה הסרוגה מפדחתם, ותוך כדי כיפוף גוום להרימהּ הם יבחינו - לראשונה מאז נעקרו לפנימיות - באינסוף החורים שמהם נטוותה אגדת האִם-תרצו של
חנן פורת.
