אז מי, לעזאזל, הוא האיש שנתן את ההוראה? - מסתבר שגם שישה עשורים לאחר הפעולה הכושלת במצרים, שזכתה לכינוי "|העסק הביש", נותרה התשובה לשאלה הנוקבת כשהיא עלומה, לפחות על-פי פרסומם השבוע של הדוחות הסודיים מארכיוני צה"ל.
ככל הידוע, היו שלושה שותפים ל"עסק הביש". שלושת האישים, שחוללו אותו היו שר הביטחון דאז, פנחס לבון, שככל הנראה אף נתן את ההוראה לביצועו, בשיתוף מלא עם ראש אמ"ן, בנימין ג'יבלי, שמיהר לקפוץ על המציאה כמוצא שלל רב; ואבי כל חטאת, "האדם השלישי", שלא היה אלא כינויו של פאול פרנק, שהסתתר מאחורי השם אברהם זיידנוורג (אברי אלעד), איש המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח. הוא גם האיש שהפעיל את הרשת הישראלית במצרים ושנמלט עם חשיפתה, תוך שגרם במעשיו הכושלים להסגרתה לידי השלטונות המצריים.
פרשה אפלה הפעלת הרשת נעשתה באורח חובבני למדי, כשעל חבריה הוטל להניח מטעני-נפץ בספריות ובמוזאונים בקהיר ובאלכסנדריה, בניסיון לשבש בכך את היחסים בין המערב לבין משטרו של גמאל עבדול נאצר, נשיא-מצרים דאז, ותוך תקווה שישראל תיבנה מכך. אלא שהפעולות נכשלו באיבן, והרשת נחשפה עוד לפני ביצוע הפעולות היזומות, כשבכיסו של אחד מחבריה התפוצץ מטען חומר-נפץ. חברי הרשת נאסרו ובעקבות משפט שנערך לחבורה - הועלו שניים מהם לגרדום, בעוד יתרם נידונו למאסרים ממושכים. במהלך המשפט אף התאבד אחד הנאשמים, רב-סרן מקס בינט (בנם של בעלי גלריה "בינט" בתל אביב), שהיה קצין-מודיעין מבריק ושלא השתייך כלל לרשת, אך נתפס עם חבריה.
ניתוח דמויותיהם של שלושת האחראים, 61 שנים לאחר המעשה המפוקפק והמביש, שגרם לקרע פוליטי חסר-תקדים בישראל, עשוי להטיל אור על הפרשה האפלה, שלא פוענחה במלואה עד עצם היום הזה, גם לאחר חשיפת המסמכים הסודיים מארכיוני צה"ל. דומה ששום מחזאי לא היה מצליח לסבך יותר את העלילה משזו הסתבכה באמת במציאות.
מעשה יצרי "פרשת לבון", כפי שכונתה השלכתו של "העסק הביש", לא הייתה אלא מלחמת-אחים, ללא שפיכות-דמים. בסך-הכל הייתה זו חוויה טראומטית מאין כמוה של שנאה וקנאה, בגידה ואכזבה, השמצות ואינטריגות הדדיות, מכוערות ללא תקדים, בין שלוש דמויות הרפתקניות, בעלות דחף שאיננו בר-כיבוש. מן הסתם הייתה זו פרשה טראגית, רצופת פרדוקסים, כששר ההיסטוריה חמד לו לצון להתל בכל שלושת גיבוריה. בסופו של דבר הוא אף קבע שכשם שאיש מהם לא מילא את תפקידו החשוב כראוי - אף אחד מהם גם לא ימלא להבא תפקיד דומה, שאותו איווה כל כך למלא.
"עסק הביש" הוליד כידוע את פרשת לבון, וזו נשענה על עיקרון, שהוא יסוד-מוסד למדינת-חוק: ממשלה איננה מוסד שיפוטי, וראש-ממשלה אינו יכול להרשיע או לזכות, להאשים או לטהר אזרחים המאשימים זה את זה בעבירות פליליות. כל תביעותיו הנואלות של פנס לבון מ
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה דאז, להקים ועדת-חקירה משפטית, עלו מדרך הטבע בתוהו. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כאשר מדובר במעשה יצרי מובהק, עם רצון להפיק ממנו רווחים פוליטיים. על עקרון-יסוד זה הגן בן-גוריון בלהט רב, בעקשנות ובגבורה שאין לזלזל בה, חרף מתנגדיו הרבים, אך נאלץ בסופו של דבר לשלם בשל כך את מלוא המחיר עם התפטרותו-הדחתו.
טעות בי.ג'י בדיעבד ברור היום, מעל לכל ספק, כי בן-גוריון ניצח במלחמה הזאת ובגדול, על-אף שבקרב הוא הפסיד. בהקשר זה ראוי לציין שמפעם לפעם התמנו בישראל שלאחר מכן ועדות-חקירה משפטיות, כאשר בחלקן הן נכשלו ובחלקן הן צלחו. כך או אחרת, איש לא העז עוד לתבוע מראש-ממשלה כלשהו להיות שופט ושוטר כאחד, כפי שלבון העז לתבוע.
במבט לאחור מתחוור בעליל כי פחות מכל השתלמה הפרשה למחוללה העיקרי, פנחס לבון. הוא האיש שנושא באחריות השילוחית המלאה שלה. כשדוד בן-גוריון מינה אותו לתפקידו כשר ביטחון, הוא עשה זאת משום שהאמין בכל ליבו שהוא מפקיד את המושכות בידיו של אחד ממנהיגי ההמשך, איש הרעיון והמעשה המדיני, הלמדן החריף והבקי, בעל הכושר הרטורי והפולמוסי. אלא שבסופו של דבר הוא נאלץ להודות כי טעה בהערכתו, כשם שטעה בזמנו בהערכתו את סגן-אלוף אריק שרון, מפקד יחידת הצנחנים 101 האגדית, שאותו הצליח לחשוף בחושיו המחודדים כמי שאינו דובר אמת, ובשל כך גם לא קידמו בצה"ל, וכשם שטעה בהערכתו את בנימין ג'יבלי, שמלבד הצל הכבד שרבץ עליו בשל חלקו בעסק הביש, הוא גם הסתבך כשופטו של סא"ל מאיר טוביאנסקי, כשגרם במשפט-שדה להוצאתו להורג, באשמה של ריגול ובגידה. בדיעבד הסתבר כי לא היו דברים מעולם וכי העלילה שהעליל עליו, לפיה העביר ידיעות במלחמת השחרור ללגיון הירדני, לא הייתה אלא עלילת-שווא.
ציניקן מריר ראוי לציין כי במהלך הפרשה הצטייר דיוקנו של לבון כאיש מיוסר, רדוף-יצרים וחטאים, ששום דבר לא יוכל לעמוד בדרכו. לבון נתגלה כרדוף-חטא. "העסק הביש", והשאלה מי נתן את ההוראה לעסק האומלל הזה, לא הרפו. ממנו במשך שנים ארוכות. רדף אותו החטא שנתן במתן ההוראה ובהתכחשות לה; רדף אותו הפחד מפני חקירה מחודשת ומפני הוקעתו כשר ביטחון, האחראי לכישלונותיו והמגולל את אחריותו על הכפופים לו. לבון ידע וזכר היטב שהוא נמלט בעור-שיניו מאזמל הניתוח המשפטי של נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק אולשן, משפטן ותיק ומנוסה, שהיה אמון על חקירתן וקביעתן של עובדות שנויות במחלוקת.
בכל גלגוליה של הפרשה, משנת 1954 עד שנת 1965, היה השופט אולשן היחיד שחקר את לבון פנים-אל-פנים, ומעולם לא השתכנע מהסבריו של לבון על התנהגותו. מסתבר שהוא גם לא היה היחיד שהתרשם כך. גם משה שרת, לימים ראש הממשלה בעצמו, לא ניקה את לבון מאחריותו האישית ל"עסק הביש". גם אם לבון לא נתן את ההוראה המפורשת שיחס לו הקצין הבכיר ג'יבלי, ראש אגף המודיעין בצה"ל, כינה אותו שרת, ובצדק, "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד". בתהפוכות המחלוקת והפולמוס של הפרשה התגלה לבון כציניקן מריר, הנסחף לחשיפה עצמית, כפייתית כמעט, שבה מתגלים כל סטיותיו ותעתועיו המוזרים בהתאכזרות של הרס עצמי.
ואילו בנימין ג'יבלי הצטייר כדמות שחורה משחור: הוא נתפס כמאחז-עיניים, כחשוד בזיוף-מסמכים, ובלבד שהאחריות לא תיפול עליו. הוא נתפס בשיבוש הליכי-חקירה ומשפט ובמתן עדויות-שקר. גם הבטחתו לפרסם את גירסתו, "גירסת האמת" כדבריו, לא קויימה מעולם, וככל הנראה יש דברים בגו. אין גם לשכוח שבהנחיית ג'יבלי נשלחו למשימה של הטלת מטעני הנפץ במצרים צעירים יהודים שכלל לא אומנו ולא הוכשרו למשימה הזאת.
ואחרון-אחרון לא חביב: פאול פרנק, האדם השלישי, הידוע בארץ כאברי אלעד. הוא לא היה אלא סוכן כפול, האיש שהפעיל את הרשת עבור ישראל ושבגד לאחר מכן בחבריה כשהסגירם לידי המצרים. כפרס על כך הוא הצליח להעלם ולחמוק מקהיר, בעוד שלארץ הוא דיווח דיווחים כוזבים על פעולותיו במצרים, כדי לחפות בכך על בגידתו ועל אחריותו לנפילת הרשת במצרים בדרך שנפלה.
